בוקר בשכונת קרית שלום. השמש זרחה רק לפני כמה שעות ובחוץ, על הדשא בין בית הספר היסודי דיזינגוף לרחוב הרב ישראל גורי מדלגות בצוותא תרנגולות וארנבות. המכולת השכונתית נפתחה כבר מזמן ועוד ניתן להריח ממנה שאריות ריח של לחמניות טריות, כלומר, אלה שעוד לא נקנו על ידי תלמידי בית הספר הצעירים שנוהרים אליו בכל בוקר בשירה וברינה.
אווירת הכפר הנחמדה הזאת לא בדיוק מסתדרת עם הדימוי הרווח על תל אביב. ובצדק. כמה רחובות משם, בצד השני של דרך קיבוץ גלויות, המציאות שונה לחלוטין. עיר לכל דבר, בניינים גבוהים, עוני, לכלוך, מהגרים לא חוקיים, זנות, סמים, התחנה המרכזית. ואחריה – תל אביב "אורגינל". מסעדות, בתי קפה, אנשים ססגוניים, הייטק ולואו טק מעורבבים בעירבוביה יפה ומשונה.
ובקרית שלום? קו 17 נוסע לאיטו, אוסף אישה חרדית ואת ארבעת ילדיה. הם נוסעים שתי תחנות ויורדים בבית הכנסת הגדול שעומד ממש בצמוד לבניין הנוער העובד והלומד ברחוב קיבוץ גלויות. ליד מבנה הנוער העובד שהיה פעם בית משפחת יצקר שנודע בעיקר בשל היותו זירת הרצח של הסופר העברי הידוע י.ח ברנר, ישנו מגרש אימונים קטן. מאחורי המבנה, בתים קטנים, רחובות צרים, אווירה של שכונה שמחה ואינטימית. ילדים משחקים ברחוב, רוכבים על אופניים ורצים.
בצד השני של בית הספר דיזינגוף עומדת ירקנייה שמוכרת פירות יפהפיים ויחסית זולים. הירקנייה היא מוקד משיכה לכל תושבי השכונה שמגיעים לשם לרכוש אבטיח ולרכל ריכולים, כמו בשטייטעל היהודי בפולין, לפני 200 שנה. במרחק של כמה עשרות מטרים משם, שביל קטן וצדדי, מצד אחד שלו השכונה, מצד שני, קיר אבן גדול החוצץ בין הסמטאות החמודות לצומת הולץ ולנתיבי איילון. מחלונות הבניינים שמולו, ניתן לראות את הרכבת נכנסת לתחנת תל אביב ההגנה ויוצאת ממנה למחוזות אחרים.
קרית שלום, כמו שכונות רבות בתל אביב, קולטת בשנים האחרונות יותר ויותר תושבים שבאו "מבחוץ", אך למרבה הפלא, בינתיים השכונה שומרת באופן יחסי על זהותה הייחודית והמקסימה. הארנבות ממשיכות לקפץ בדשא, הילדים ממשיכים לצהול ברחוב כאילו שמדובר במדשאה של קיבוץ בית אלפא, התרנגולות לא מפחדות מחתולי הרחוב הרבים שמסתובבים בחוץ והמוכר במכולת עדיין מסביר פנים לכל אדם שנכנס לרכוש כמה מצרכים.
איכשהו, אפילו סניף הבנק הגדול בארץ, מצליח להרגיש קצת יותר "ביתי" וידידותי, ברוח השכונה החביבה הזאת.
