אינטרנט מהיר פי מאה משלכם

לפני כמה שנים, כתבתי ידיעה על כך שגוגל מתכננת להיכנס לשוק האינטרנט המהיר, ועומדת לפצוח בניסוי של אינטרנט על סיבים אופטיים, במהירות בלתי נתפסת של גיגהביט לשניה. כדרכן של ידיעות וחדשות, סיפור רודף סיפור, שכחתי מהעניין. אבל הערב העלתה גוגל סרטונים שממחישים את המיזם החדש, וקוראים לתושבי קנזס סיטי, העיר הראשונה שנבחרה למיזם, להירשם לשירות. באמריקה, אינטרנט מהיר הוא בהחלט מצרך נחוץ. גוגל מציעה להם אגב, חבילה משולבת ומעניינת של חיבור לרשת, חומרה (כולל מחשב לוח נקסוס 7) ושירותי תוכן, כמו גוגל-טלוויזיה. אני לא חושב שאנחנו בקנזס, טוטו – וחבל. 🙂

איך סירי חושבת?

מרוב ההתלהבות מהיכולת של סירי ודומיה להבין אותנו בשפת דיבור טבעית (בינתיים באנגלית, ואולי בקרוב גם באופן רשמי בעברית), קצת נדחק הצדה צדו השני של המטבע, ומה שמאפשר לסירי של אפל ו-S Voice של סמסונג להיות כל כך מבינים וקשובים לצורכינו: העובדה ששני ה"גאונים" מסתמכים על סוכן תוכנה נבון, או סוכן חכם, מה שמכונה באנגלית Smart Agent.

סוכני תוכנה חכמים נמצאים סביבנו כבר שנים ביישומי תוכנה רבים, החל מאתרים לחיפוש מוצרים, דרך מחשבוני משכנתא, תוכנות ניטור של אבטחת מידע וכלה בפיקוח ממוחשב על פסי ייצור במפעלי תעשיה רגישים, אבל רק בשנים האחרונות הם עשו צעד גדול לכיוון הכיס שלנו עם שילובם המאסיבי בטלפונים סלולריים ובאפליקציות, וכעת הם על סף אבולוציה משמעותית בזכות היכולת שלהם ללמוד ולהתפתח מעבר לתכנות הבסיסי שלהם, מה שמכונה מכונה לומדת (Machine Learning). מה שפעם היה נחלתם של ספרי מדע בדיוני, כעת הופך למציאות.

"סוכן חכם הוא תוכנה שרצה באופן עצמאי ומבצעת משימות עבור המשתמש. לסוכן חכם בדרך כלל יש סט של מטלות, והוא מופעל באופן עצמאי לאורך זמן”, מסביר בראיון גדי זינגר, מנכ"ל מרכזי הפיתוח של אינטל בישראל ומנהל המכון לאינטליגנציה חישובית שנחנך לאחרונה, כשיתוף פעולה של אינטל עם האוניברסיטה העברית והטכניון.

"היום הסוכן החכם הוא מלווה אישי, ופועל גם כתוכנת ניבוי: הוא יודע איפה אתה נמצא, ואפילו מה אתה עושה”, אומר זינגר. "בזכות חיישני ה-GPS, הוא יודע מתי אתה בנסיעה, הליכה או שאתה עומד או יושב (כלומר, נייח ולא בתנועה), ועם חיבור למפות, הוא יכול לדעת איפה אתה נמצא, או איפה השארת את הרכב בחניון. אתה אפילו לא צריך להגיד לו 'עכשיו חניתי'. למשל, תוכנת ניווט שעוקבת אחריך כל הזמן, היא יודעת שאם היום יום שני, היא תתכנן לך מסלול נסיעה לעבודה, ואם היום יום שבת, היא תתכנן מסלול לים”, הוא מפריד בין חול לחול.

"כרגע במכון אחד מהפרויקטים הוא סוכן חכם שיושב על סמרטפון והוא מכיר את היומן שלך, והוא יודע איפה אתה נמצא בכל שלב, והוא עוזר לך לחזות דברים ולהיות מוכן אליהם. למשל, הוא יודע מתי אתה צריך לצאת ממקום כדי להגיע לפגישה הבאה בזמן (לפי מצב התנועה העדכני – נ.ל.) ועוד. הוא מכיר את היומן שלך, ויכול לתת לך הרבה מאוד הקשר, ולייעץ לך מה לעשות".

אני יודע מה אתם רוצים לאכול

לסוכן תוכנה חכם נדרשים שני רכיבים עיקריים כדי לפעול: גישה לידע והבנה של מה שאתה רוצה.

גישה לידע כיום היא עניין פשוט – האינטרנט. סוכני תוכנה חכמים יכולים להריץ שאילתות על מאגרי מידע ומנועי חיפוש ולמצוא בעצמם תשובה כמעט לכל שאלה. מקור ידע חשוב נוסף כיום, בעיקר בטלפונים סלולריים, הוא חיישנים: חיישן GPS שמספק הרבה מידע על המיקום שלך והאם אתה נמצא בתנועה או יושב במקום אחד, או חיישני טמפרטורה שיכולים לומר לסוכן האם חם בחוץ?

לגבי הרכיב של הבנת המשתמש ורצונותיו, במקרים של סוכנים פשוטים – הם יבקשו מהמשתמש הגדרות. למשל, סוכן של חיפוש דירות, יצטרך שתגדירו לו באיזה אזור אתם מחפשים דירה, כמה חדרים ועוד.

סוכן התוכנה החכמים יותר (וכאן אולי מתבטאת תבונתם) יעברו על הנתונים שברשותם, ויוסיפו אותם לפענוח הטקסט של השאלה ששאלנו, כדי לקבל החלטה מה ההתאמה הכי טובה לצרכים של המשתמש.

למשל, כשאתם שואלים את הסייען החכם שלכם "איפה אני יכול למצוא מסעדה טובה?” דבר ראשון הוא יבדוק איפה אתם נמצאים. אם אתם נמצאים בחיפה, אז סביר להניח שאתם מחפשים מסעדות טובות שם ולא בתל-אביב.

ומה לגבי סוג האוכל החביב עליכם? כאן מודגש ההבדל בין סוכן חכם פשוט לבין מכונה לומדת. סוכן חכם "טיפש" ישאל אתכם בתגובה איזה סוג מסעדה אתם מעדיפים. סוכנים נבונים יותר, בעלי יכולת למידה, יציגו לכם טווח מסעדות, ואם תבחרו מסעדה איטלקית ואחרי שבועיים שוב תבחרו במסעדה איטלקית, הם ידעו זאת, וישמרו את ההעדפות האישיות שלכם להחלטות עתידיות.

"מכונה לומדת תשתפר עם הזמן”, אומר זינגר. "התוכנה לא תצטרך לשאול אותך איזה מסעדות אתה אוהב. לאורך זמן היא תזהה את המסעדות החביבות עליך, המסעדות שבהן אתה מבלה בהן הרבה".

חסל סדר "נגמר החלב במקרר"

אבל היכולות של מכונות לומדות, שנמצאות רק בתחילתן, טומנות בחובן אפשרויות חדשות ומסעירות, שעומדות לשנות את חיינו בשנים הבאות. הסוכנים החכמים יזהו ויבינו את הצרכים שלנו – יותר טוב מאיתנו.

סוכן תוכנה נבון לדוגמה, ישים לב שהתחלנו לקרוא מאמרים על דיאטה חדשה. הסוכן יבין את זה, ויתחיל להציע לנו הצעות הקשורות לכך נושאית, גם מבלי שביקשנו. למשל, מסעדות מומלצות המגישות אוכל המתאים להוראות הדיאטה, ספרים מומלצים וקבוצות או פעילויות קשורות באזור המגורים שלנו. הוא אפילו יתזכר אותנו בעדינות אם נכניס לפה משהו שלא הולם את הדיאטה החדשה…

סוכני תוכנה חכמים גם מאוד חשובים לקידום חזון "האינטרנט של החפצים", שבו מכשירים רבים שכיום לא מחוברים לרשת, יהיו מחוברים ומודעים לסביבתם.

ניקח את הדוגמה הקלאסית, החביבה על עיתונאי טכנולוגיה, של אזילת מלאי החלב במקרר. סוכן חכם שישולב בתוכנה של המקרר, יידע למשל, לזהות, לאורך זמן שאתם תמיד מקפידים להחזיק בו לפחות שני בקבוקי חלב.

חיישן בבקבוק המנטר את פתיחתו (שבירת חותם הפלסטיק) או אפילו את מפלס החלב בתוך הבקבוק, יידע "לספר" על כך למקרר בתקשורת רדיו קצרת טווח. סוכן התוכנה, שלמד כבר את כמות הבקבוקים המועדפת עליכם, יוכל אוטומטית להוסיף בקבוק חלב לרשימת הקניות שלכם בסמרטפון, או להזמין בקבוק ישירות מאתר המשלוחים של הסופר. וכל זה, רק מלמידת ההרגלים שלכם, ומבלי שתצטרכו להזין למקרר שום מידע בעצמכם.

גאוני כיס

כאמור, ניצנים הולכים וגדלים של טכנולוגיית הסוכנים החכמים נמצאים כבר בהישג ידינו. לפני כמה חודשים, הציגה מיקרוסופט את {on{x, אפליקציה לאנדרואיד ושפת תכנות המאפשרת אוטומציה של משימות שונות דרך הטלפון החכם, בהתבסס על הגדרות שלנו ומידע המתקבל מחיישני הטלפון. כך למשל, on x יודעת לשלוח אוטומטית סמס "אני נוהג" כשאנחנו בנהיגה, להפעיל מוזיקה כשאנחנו מתחילים לצעוד ועוד מטלות שונות ומשונות וכללי פעולה לטלפון באירועים שונים.

באופן דומה, בשבוע שעבר, הכריזה גוגל בכנס המפתחים שלה, על חיפוש מדור חדש שישולב בגירסה הקרובה של אנדרואיד, שזכתה לשם הקוד "ג'לי-בין" (סוג של סוכריה…גם גוגל חזקים בענייני אוכל). החיפוש, תחת הכותרת Google Now, מביא בחשבון של התאמת תוצאות החיפוש רכיבים כמו השעה ביום שבה אנחנו שואלים את השאלה לחיפוש, מיקום, חיפושים קודמים, אירועים ביומן שלנו ועוד.

בדומה לדוגמאות שהצגנו קודם, Google Now יתן לכם זמני צעידה ונסיעה משוערים כדי שתספיקו להגיע בזמן לפגישה הבאה שלכם, או אם יש לכם טיסה לתפוס בשעות הקרובות, תקבלו את המצב העדכני שלה.

חזון המכונות החושבות והעוקבות אולי יפחיד רבים שגדלו על סרטי מדע בדיוני אפוקליפטיים שבהם מכונות בעלות מודעות עצמית משתלטות על העולם, אבל לעסוקים שבינינו, הסוכנים החכמים במהרה יהפכו לעוזרים צמודים שאולי בעוד כמה שנים, בדומה לטלפון הסלולרי, נתהה: איך יכולנו להסתדר בלעדיהם?

התפרסם במקור במדור "מחשבים", במוסף ממון של ה-8 יולי 2012.
כלכליסט עשו כתבה המרחיבה על OnX וחברותיה, שפורסמה היום כאן.

קיצור תולדות הכפתור

כשהייתי בן שבע או שמונה, נתקלתי לראשונה בחיי במקלדת. המחשבה הראשונה שלי הייתה "וואו, יש פה המון כפתורים!". כילד, אהבתי מאוד ללחוץ, לסובב ולהזיז כפתורים ומתגים, גם אם לא היו מחוברים לדבר, עצם הציפיה שיקרה משהו הייתה מרגשת כשלעצמה. אם נחשוב על כך, מקלדת היא באמת אוסף של יותר ממאה כפתורים! כיום, מקלדות מתחילות להיעלם לטובת מסכי מגע. אך האם הכפתורים נעלמו?

כפתורים חשמליים לא קיימים כל כך הרבה זמן. הם נוצרו לראשונה בסוף המאה ה-19, כמתגי הפעלה של פנסים חשמליים, והתעצבו לצורתם המודרנית והמוכרת בתחילת המאה ה-20, כשהתחילו לחבר בתים לרשת החשמל, והיה צורך בדבר שיוכל לברור בין מנורה כבויה ומנורה דולקת.

כך בא לעולם הכפתור החשמלי שכולנו מכירים. לחיצה של הכפתור פנימה סוגרת את המעגל והזרם עובר בו. כפתור לחוץ, יש אור, כפתור משוחרר – אין אור. כך גם נקבעה הדרך העיקרית שלנו לתקשר עם מכונות בעידן המודרני: אנחנו מצביעים או נוגעים עם האצבע שלנו בכפתור, ולוחצים עליו בציפיה שדבר יקרה. שהאור יידלק, שאות תופיע על המסך, שהמעלית תתחיל לנוע ותיקח אותנו לקומה השביעית בבניין.

לאורך המאה ה-20, הכפתורים שינו צורתם. כשהגיחו מקלטי הרדיו בתחילת המאה, היה צורך בכפתורים לקביעת התחנות בנוסף לחוגה הקשה לכוונון, ואלה היו כפתורי הפלסטיק הראשונים הנפוצים.

בשנות החמישים של המאה הקודמת, הייתה הבהלה מה"כפתור האדום הגדול", ככינוי לכפתור שעליו ילחץ נשיא מדינת האוייב לשיגור של טילים גרעיניים, אבל לצד הבהלה, "בתי העתיד" הוצגו ככאלה שבהם ישולבו כפתורים בשולחן… כמי שבאים מהעתיד אנחנו יכולים להעיד ששולחנות האוכל שלנו עד היום, לרוב לא מכילים כפתורים…

משנות הששים עד שנות השמונים, השלימה אומת הכפתורים את ההשתלטות המוחלטת על חיינו.

כפתורים ולחיצים היו בכל מקום: במחשבונים, במכוניות, בטלפונים, בצעצועים כמו מכונות הפינבול או הסיימון (שאלו את הוריכם או אחים גדולים, הם בוודאי זוכרים אותם). משם, דרכם אל המחשבים הראשונים הייתה טבעית.

אבל גם שהחלה רשת האינטרנט להתפתח, הכפתורים לא נעלמו. הם פשוט נהיו שטוחים ועברו אל הצג. כיום, את פעולת הלחיצה על הכפתור, שפעם היינו עושים ישירות, מייצגת גרירת הסמן אל הכפתור במסך, ואז לחיצה על כפתור אחר: כפתור העכבר.

ההפעלה, הלוא היא פעולת הלחיצה על הכפתור, והציפיה למשוב מסויים נחלקו כעת לשני כפתורים נפרדים: אחד על הצג ואחד אמיתי מתחת לאצבע שלנו המונחת על העכבר – אבל המהות של הכפתור כדרך העיקרית שלנו בני אדם לתקשר עם מכונות, לא השתנתה. אפילו הקישורית לדף אחר ברשת, הלינק, שמסומן מסורתית בטקסט כחול עם קו תחתי, היא כפתור!

ואז, ב-2007, החזיר סטיב ג'ובס, מנכ"ל חברת "אפל" את מסך המגע לחיינו (מסך המגע כשלעצמו הוא לא טכנולוגיה חדשה). כשהציג את האייפון, הוא הרג את העכבר ככפתור מתווך, ואיחד מחדש את פעולת הלחיצה על כפתור ואת הציפיה הכל כך אנושית, שכשנלחץ על הכפתור, יקרה דבר.

בתחילת המילניום השלישי, הכפתורים של מסכי המגע שוב שינו את צורתם. הם עכשיו שטוחים, ווירטואליים, ולא משמיעים קליק קפיצי ורעשני בעת הלחיצה. גם ממשקים כמו הקינקט שבו אנו מנופפים באוויר, עדיין משתמשים בכפתורים דו ממדיים המופיעים על המסך.

כל מה שאנו צריכים לעשות הוא לגעת בהם נגיעה קלילה בלבד. אנחנו כבר לא צריכים ללחוץ על משטח עגול עשוי פלסטיק זול, כדי שייסגר המעגל החשמלי. במסכי המגע של הטלפונים הסלולריים ומחשבי הלוח, האצבע שלנו היא זו שסוגרת מעגל.

אבל גם אחרי יותר ממאה שנה, דבר לא השתנה: אנחנו עדיין לוחצים על כפתור, בציפיה שידליק לנו אור.

כתבה זו פורסמה במקור בכתב העת לילדים "עיניים"

תגובה מהירה: מה חשוב בהכרזה של אפל?

לא עקבתי אחרי ההכרזה של אפל הערב בלייב, אלא לקראת סופה, בעיקר בגלל שיש לי דברים יותר טובים לעשות וגם כל ה-"דיווח חי" וההילולה התקשורתית סביב אפל, מחליאים אותי.

אבל, בכל זאת, בהכרזה של אפל הערב היו כמה דברים מגניבים, והנה הם לדעתי (אני מתבסס על הדיווח הבאמת חי של The Verge, המשובחים):

  • מסך Retina למקבוק פרו עם רזולוציה חסרת תקדים של 2,880 פיקסלים על 1,800.
  • אחסון הבזק בנפח של עד 768 ג"ב. זו כמות מטורפת של אמצעי אחסון יקר.
  • היכולת המובנית לענות לשיחות שמגיעות לסלולרי ישר מהמחשב
  • שילוב של סירי ישירות בכלי רכב, עם כפתור ייעודי (יהיה גם לאנדרואיד?)
  • Passbook, ספר הכרטיסים, הוא קונספט מעניין שאולי יחסל את כרטיסי הנייר (למה לא שולב עם nfc?)
  • שירות מפות חדש ועצמאי של אפל, כולל תלת ממד, ניווט "פניה אחר פניה" ושילוב עם סירי
    • והשטויות שאפל מוכרים לכם:

    • מקבוק פרו בעובי של 0.71 אינץ' – המתחרים כבר עוברים אותו. לנובו U300S למשל, הוא 0.6 אינץ' בעוביו – לכל האורך.
    • זמן המתנה של 30 יום. גם המתחרים שמייצרים אולטרהבוקים אחרים טוענים את זה. בפועל זה הרבה פחות.
    • אינטגרציה של רשתות חברתיות במערכת ההפעלה. אובונטו עשו את זה לפניהם
    • סנכרון לענן בזמן שהמחשב לא בשימוש? מהפכני! לא ממש.
    • דחיית שיחה עם הודעת סמס. באנדרואיד ואחרים זה קיים ממזמן.
    • שיחות וידאו בסלולר! הללויה! ברוכים הבאים למאה ה-21, אפל!

הוליווד לכל כיס

עניניי חיים מנעו ממני לעדכן את מתקוון בשבועות האחרונים. עמכם הסליחה. החדשות הטובות הן שהצטברו הרבה חומרים מעניינים שאני מתכנן להעלות. ונעבור ישר לדברים המעניינים: אחת הכתבות הטובות ביותר שכתבתי לאחרונה, המתארת איך הטכנולוגיה שינתה את שוק יצירת הסרטים והביאה יכולות לבמאים תפרנים. ומגיעות לי ברכות: הפוסט הזה הוא הפוסט המאה בבלוג! מאה פוסטים שמחים!

כשאחד הבמאים המוערכים ביותר בעולם, ג'ורג' לוקאס, הודיע אי שם בתחילת המילניום כי את טרילוגיית הסרטים המקדימים ליצירתו המיתולוגית "מלחמת הכוכבים", יצלם עם מצלמה דיגיטלית, ייתכן שאפילו קולנוען אדיר חזון שכמותו לא ידע עד לאן תגיע המהפכה. בשנה שעברה, זכו בפרסים פסטיבל סאנדאנס הנחשב שני סרטים שצולמו עם לא יותר מאשר מצלמה דיגיטלית חזקה, כמו הקאנון 5D.

"כמו משוגע" זכה בפרס חבר השופטים, ו"לגיהנום ובחזרה", זכה בשני פרסים – אחד מהם על הצילום, שנעשה במצלמה הזו, שלה צורפו התקנים מאולתרים תוצרת בית. בדומה, הסרט "פעילות על טבעית", שהוסרט בתקציב של 11 אלף דולרים בלבד והכניס יותר ממאה מיליון דולר, צולם
באמצעים לא יותר יקרים.

בשנים האחרונות, הצילום הדיגיטלי, והזמינות של מצלמות רפלקס זולות יחסית המצלמות באיכות מקצועית, לצד היכולת שלהן לצלם סרטים בהפרדה גבוהה (HD) ובחדות טובה אף מזו של מצלמות הפילם – מחוללים מהפכה בתעשיית הקולנוע, על ידי סרטים מאת יוצרים עצמאיים, שמצליחים להפיק סרטים מעניינים בתקציב מאוד נמוך, המצליחים בקופות, זוכים להערכת המבקרים ובעיקר, מאתגרים את התפיסות הישנות והמקובלות של אולפני הקולנוע הוותיקים.

הגל החדש הזה של יוצרי קולנוע צעירים, תפרנים אך חדורי מוטיבציה ואהבה רבה לאמנות השביעית, מתאפשר בזכות כמה גורמים, רובם ככולם, טכנולוגיים.

מלבד המצלמות האיכותיות אך הנמצאות בהישג יד, זמינותם של מחשבים חזקים עם עצמת עיבוד דומה לזו של המחשבים האימתניים המצויים בידיהם של האולפנים הגדולים, (אך שוב, עם תג מחיר נמוך בהרבה) לצד תוכנות עריכה ואפקטים זולות יחסית, שמה פתאום בידיים של אותם היוצרים גם יכולות של אפקטים מיוחדים והפקה קולנועית דומות לאלה של האולפנים, ופתחה בפניהם אפשרויות חדשות ליצור.

התוצאה המשולבת היא גל של סרטים חדשניים, מקוריים ומעניינים, שנראים נהדר, ושמבחינת האיכות הטכנית שלהם, אין להם מה להתבייש גם לצד הפקות הוליוודיות שעלו מאות מיליוני דולרים.

כמו אחיהם המסורתיים הם מופצים בבתי הקולנוע, אך חלקם זמינים גם בצפיה ישירה ברשת, כך שגם מודל הרווח משתנה. המודל הזה והטכנולוגיה הזמינה, גם משנים את הדרך בה נעשות סדרות טלוויזיה, פרסומות וסרטי תעודה, שהולכים וממלאים את הרשת בתוכן מקורי ואיכותי.

האפקט והשינוי התודעתי בתעשיית הקולנוע הוא כל כך עמוק, עד שגם קולנוענים נחשבים כמו דיוויד פינצ'ר, בחרו באופציה של הצילום הדיגיטלי הזול והחתרני כדי לצלם את הסרטים שלהם. למשל, סרטו עטור הפרסים של פינצ'ר על אודות פייסבוק, "הרשת החברתית", צולם במצלמה שכזו, RED. ואילו פרק הסיום של אחת העונות של סדרת הטלוויזיה "האוס" – צולם אף הוא במצלמת רפלקס דיגיטלית, קאנון 5D.

האדומה

RED, בניגוד לקאנון או ניקון שיצרו מצלמות רפלקס דיגיטליות מקצועיות שרק "במקרה" גם מצלמות וידאו באיכות HD , ומציעות עומק שדה משובח, בזכות העדשות האיכותיות, חיישנים גדולים וצמצם רחב שנועדו במקור לצילום תמונות ולא לעשיית סרטים – RED היא מצלמה ייעודית אך קומפקטית ליצירת סרטים, היא גם זו ששימשה את פינצ'ר, ותופסת תאוצה בקרב יוצרי קולנוע נוספים. כך למשל, "ההוביט" המדובר של פיטר ג'קסון, "מבוקשת" עם אנג'לינה ג'ולי, וגם "נערה עם קעקוע דרקון" (גם הוא של פינצ'ר) מצולמים עם RED המהפכנית לצד סרטים רבים אחרים.

RED משתמשת אף היא בעקרונות של מצלמות סטילס דיגיטליות כמו עדשות מתחלפות (שמאוד מקילות על העבודה בסט), כדי לתת ליוצרים כלי צילום עצמתי ומגוון, במחיר נוח יחסית של אלפי דולרים בלבד למצלמה (מצלמות כמו אלה של קאנון, המציעות איכות דומה, עולות אפילו פחות).
הדגם הראשון של החברה, RED One, שיצא ב-2007 חולל מהפכה בתעשיה, וכעת מצטרפים אליו דגמים ואביזרים.

אבל המחיר הנוח הוא לא הסיבה היחידה לבחירה במצלמה הזו על ידי יוצרים עצמאיים. הגודל הקטן משמעותית של המצלמות הדיגיטליות, לעומת מצלמות הפילם הגדולות והמסורבלות של הקולנוע המסורתי, גם הוא בעל משקל, תרתי משמע.

"בגלל שהמצלמות קטנות, אתה יכול לצלם בחללים קטנים שבעבר לא יכולת לצלם בהם", מסביר הבמאי ג'ייקוב רוזנברג מחברת ההפקה החדשנית "האחים בנדיטו", אותו פגשתי באירוע הכרזות של חברת HP בווגאס על תחנות עבודה לקולנוענים, בו התארחתי. האחים בנדיטו אחראים לסרט "מעשה של גבורה", אחד הסרטים הקופתיים ביותר כיום בארצות הברית – שצולם כולו במצלמה דיגיטלית.

המצלמות הקטנות, נותנות לבמאי הצילום אפשרויות וזוויות שפשוט לא היו אפשריות עם מצלמות 35 המ"מ הישנות והגדולות עם גלגלי הפילם העצומים שצמודים אליהן. המצלמות הדיגיטליות הצרכניות, כמו הקאנון 5D או ה-7D והציוד הנלווה להן, הן כבר תעשיה שלמה בפני עצמה, עם חצובות מיוחדות, מתקני אחיזה וגלגלות שעוצבו במיוחד עבורן לצרכים של צילום סרטים, לאחר שהדרישה הגיעה מלמטה, מהיוצרים שגילו איזה קסם קולנועי הם יכולים לחולל בעזרתן.

קלאודיה מגלין, מחברת תוכנות ההפקה הגדולה TheFoundry שמושבה בבריטניה, מחזיקה בדעה חיובית מאוד על הגל החדש של היוצרים, שמשנה את פני התעשיה: "אלה יוצרים עצמאיים, מרדניים שיוצרים סרטים בעצמם, שמשלבים סוגים שונים של מצלמות…אני חושבת שיש להם השפעה עצומה. הם משתמשים בציוד צרכני – שקאנון יצאה עם ה-5D, הם לא ידעו מה הם עושים – ופתאום יש לך קבוצה שלמה של יוצרי סרטים שמשתמשים בציוד כזה".


אור וקסם תעשייתי במחשב הביתי

אבל הצד השני של המטבע, הוא לאחר הצילומים – בהליך הבתר הפקה, מה שמכונה בלעז ובעגה המקצועית – פוסט פרודקשן. זהו החלק שבו לוקחים את החומר המצולם הגולמי, ומתחילים לעבד אותו – לעשות תיקוני צבע, להוציא "רעשים" מהתמונה ולהוסיף אפקטים מיוחדים.

גם כאן, הטכנולוגיה שינתה סדרי עולם. בעבר, התהליכים הללו היו נחלתם הבלבדית של אולפני ובתי פוסט פרודקשן מתמחים, שהחזיקו ציוד מחשבים ועריכה בעלות של מיליוני דולרים ועלות השירותים שלהם הייתה בהתאם.
כיום, בדומה למה שקורה עם המצלמות הדיגיטליות הזולות, מתחרים בהם מחשבים מפלח העליון של השוק הצרכני שלא עולים מיליוני דולרים, אלא אלפים בודדים במקרה הרע, ותוכנות עריכה ואפקטים שגם הן אינן כה יקרות. כל אלה, מקרבים גם את הליכי הפוסט פרודקשן ליוצרים, ולאתר הצילומים כאחד.

אין יותר מצב שבו לוקחים את גלגלי הפילם הענקיים ומעבירים אותם אחר כבוד לאולפן, שם ימירו אותם לפורמט דיגיטלי בהליך יקר ומסובך, ויתחילו רק אז בעריכה ובתיקונים.

כיום, כיון שהחומרים מצולמים מראש בקובץ דיגיטלי – פשוט פותחים לפטופ (חזק ויקר יחסית, אבל עדיין לפטופ) באתר הצילומים עצמו, ומתחילים את התיקונים והשינויים על המקום. "פעם היית צריך ליצור מכלום, ועכשיו אתה מעשיר את מה שקיים. אתה יכול מיד להעצים את התמונה באפקטים ויזואליים", מסביר רוזנברג.

"המחשבים שעבדתי עליהם בשנות התשעים היו מקררים ענקיים", מספרת מגלין. "השינוי משפיע על בתי ההפקה כבר עכשיו. אמנם, האולפנים הגדולים עדיין מוכנים להשקיע באפקטים מהסוג הישן. הם עדיין נצמדים למסורות הישנות. אבל אם קודאק פשטו רגל – גם הם (בתי ההפקה) ייעלמו". מגלין מספרת שתקציב האפקטים המיוחדים של סרט כמו "השומר" למשל, היה עשרת אלפים דולר בסך הכל.

כוח העיבוד העצום שנותנים מעבדים מודרניים כמו האינטל Xeon, שמותקנים בתחנות עבודה ייעודיות שמוכרות להם HP ומתחרותיה במחיר נמוך מאוד לעומת העלות האדירה של מחשבים בעלי כוח עיבוד שכזה בעבר, שינה לחלוטין את ההליכים הללו של עיבוד סרטים – ובעיקר את זמני ההמתנה. שני אנשי תעשיית הקולנוע אסירי תודה על כך:

"העיבוד התקצר משמעותית", אומר רוזנברג. "אנחנו מדברים במונחים של שעות שהפכו לדקות. ולפני בסך הכל ארבע שנים, חלק מהתהליכים הללו לקחו ימים, שהפכו עכשיו לדקות. אנחנו יכולים לעשות עכשיו דברים מהיר ויעיל". "אני לא צריכה יותר לחכות", אומרת המומחית היצירתית מ-the Foundry. "יש גבול למספר כוסות הקפה שאפשר לשתות ביום", מסכמת מגלין בחיוך את השינוי המהותי האמיתי שיצרה הטכנולוגיה בחייה…

הכתבה פורסמה במקור במדור "מחשבים" במוסף "ממון של ידיעות אחרונות.

גורילה מזכוכית

מדהים לגלות כיצד מושגים משתנים בראי הדורות. אם תשאלו אדם מבוגר מהו טלפון בשבילו, הוא יתאר לכם מכשיר עתיק וגדול עם חוגה, או עם לחיצים במקרה הטוב ומחובר לקיר.

אם תשאלו נער או ילד צעיר מהו טלפון, הוא יתקע בכם מבט משתומם, וישלוף מהכיס את הסלולרי החכם שלו.

דבר דומה קרה לקורנינג.

חברת הזכוכית והקרמיקה הוותיקה (הוקמה ב-1851) ממדינת ניו יורק שבארצות הברית, שבעבר הייתה מזוהה עם כלי בית איכותיים והמותג המיתולוגי פיירקס של כלי זכוכית עמידים בחום, מזוהה כיום בעולם הטכנולוגיה הצרכנית יותר מכל, עם "זכוכית הגורילה", זכוכית דקה וחסינת פגע המגינה על מסכי המגע היקרים בטלפונים החכמים ובמחשבי הלוח של כולנו, כ-600 מיליון מכשירים במספר.

בדומה לחברת ARM, שעיצבה את המעבדים שפועמים בקרבם, גם קורנינג היא גיבורה ללא תהילה, שהמוצרים שהיא מייצרת נמצאים בעצם בכל מקום, מבלי שהשם קורנינג מתנוסס עליהם: ממנורת הלהט החשמלית דרך כלי מטבח, שפופרות טלוויזיה, צגים שטוחים וסיבים אופטיים (שגם הם פיתוח של קורנינג).

זכוכית הגורילה שהיא אחד הפיתוחים האחרונים שלה (פותחה ב-2007), משמשת כשכבת המגן החיצונית על הסלולרי החכם בעל מסך המגע מפני שריטות וחבטות, אצל כמעט כל טלפוני הדגל ומחשבי הלוח של היצרניות הגדולות: אפל, סמסונג, מוטורולה, נוקיה, LG, HTC ועוד אחרות – כולן רוכשות זכוכיות של עידן החלל אצל קורנינג. בתערוכת CES האחרונה, הכריזה החברה על הדור החדש של זכוכית הגורילה, זכוכית גורילה 2, שדקה ב-20% מקודמתה (כ-0.7 מ"מ לדור השני) וחזקה באותה מידה. התרכובת הכימית שלה, אגב, שונה לחלוטין.

אמורי האטון, איש עסקים שהחל את דרכו כנגר, והיו לו מספר אחזקות בחברות זכוכית קטנות, רכש לבסוף את השליטה ב"מפעלות נפחות זכוכית" שישבו באותה התקופה בברוקלין, ניו יורק.

היה זה בנו הבכור, אמורי האטון ג'וניור, שהציע לאביו להעביר את המפעלים לצפון המדינה ב-1868, לעיירה קטנה בשם קורנינג. שם המפעל שונה אף הוא כדי להתגאות בביתם החדש.

האטון, שראה בחדשנות מנוע של צמיחה מתמדת, הקים במפעלים גם מעבדת מחקר ופיתוח. אבל מי שדחף את החדשנות של קורנינג קדימה לאחר פרישת המייסד, היה ד"ר איגואן סאליבן, שהפך את החברה לשם נרדף לפיתוח ומחקר בזכוכית. סאליבן היה זה שהחליט להעמיק בחקר הכימיה של הזכוכית, ולנסות לפתח לא רק הבנה טובה יותר של זכוכית, אלא גם דרכים חדשניות לייצורה, כך שתתאים ליישומים ספציפיים.

המסורת הזו של סאליבן, נמשכת בעצם עד היום. בראיון מיוחד למוסף "מחשבים", מספר פול טומפקינס, מנהל מוצר זכוכית הגורילה בקורנינג, כי הסוד לזכוכיות מדהימות בחוזקן ובעוביין הדקיק של החברה, הוא בהליך הייצור.

"אנחנו מתיכים חומרים לחום גבוה מאוד, ואותה התמיסה מוזרמת מטה מגובה של חמש קומות. היא מתקררת מאוד לאט ואין לה מגע עם שום משטח בתהליך, ככה שמתקבלת זכוכית חלקה וחזקה. הזכוכית מאוד חלקה, לרמה המולוקלרית", הוא מסביר. "זה חשוב עבור צגים ולזכוכית מגינה. הזכוכית שלנו לא צריכה ליטוש או גריסה. היא מגיעה מוכנה לשימוש בעובי הנדרש", אומר טומפקינס.

אבל לגיבורה האלמונית נמאס להיות אלמונית. לאחרונה, הוציאה קורנינג שני סרטונים לרשת תחת הכותרת "יום עשוי זכוכית", ובו היא מציגה את החזון שלה לעתיד, עתיד שבו נעשה שימוש נרחב במוצרים שהיא מפתחת, והמון שימוש במסכי מגע:

>

שלטי דרכים אלקטרוניים עשויי זכוכית, מסכי מגע ענקיים חסינים בפני פגעי מזג אוויר, מחשבי לוח דקיקים שבהם מרבית האלקטרוניקה משולבת במסך עצמו כך שאוחזים רק פיסת זכוכית ביד, צגים עם תצוגת תלת ממד המרחפת באוויר, צגים עם תוכן מתחלף וכפתורים וירטואליים (כמו לוח המחוונים ברכב) ומסכים גמישים עשויים זכוכית דקיקה שניתן לגלגל ולפרוש כמו מגילה או מפה.

חלק מהמוצרים בסרטונים עוד לא קיימים, אבל מרביתם כבר מפותחים וקיימים בגלגול כזה או אחר במעבדות של קורנינג.
למשל, צגים גמישים, שיצרניות מחשבים מסויימות הבטיחו שכבר נראה בימים אלה בחנויות ואינם עדיין.

"לפני שנה ראיתי צגים גמישים, והם נראו די טוב", מספר טומפקינס. "אפשר לייצר אותם, אבל תמיד יש את העניין של היישום: האם יש צורך בצג גמיש, והאם הוא מצדיק את המחיר?" הוא תוהה. כרגע אמנם אין דרישה לצגים כאלה מצד הקהל, אבל אם בעקבות סרטונים כמו "יום מזכוכית" תגיע דרישה שכזו ליצרנים – קורנינג תשמח לספק.

"כרגע אנחנו מתחילים לייצר זכוכית אולטרה-דקה, בעובי של בערך מאה מיקרון. במקום יריעות, אנחנו עומדים לספק אותה בגלילים, ועם תהליך יצור שנקרא 'גליל לגליל', כאשר אתה יכול לקבל יריעה מאוד דקה. הדגמנו כבר יריעות למסכי תצוגה על הזכוכית הזו. לדעתי יקח לפחות שלוש שנים עד שנראה מוצרים כאלה בשוק, ואנשים יצטרכו לדרוש את זה מהיצרנים", מציין טומפקינס.

באופן דומה, אני תוהה איך מתאפשר מחשב לוח כמו זה הנראה בסרטון – שכמעט כולו עשוי רק זכוכית, למעט שוליים דקים. לאן דוחסים את כל האלקטרוניקה שכיום מקיפה את הצג, ודורשת מארז פלסטיק "עבה" של כמה כמה מילימטרים? טומפקינס מסביר שיצרני הצגים כבר מסוגלים כיום להטביע את המעגלים המודפסים ישירות בזכוכית:

"אנחנו מספקים להם יריעות זכוכית, הגדולה שבהן הוא שני מטר על שלושה מטר, בעובי של 0.7 מ"מ. הם מדפיסים על המשטח של הזכוכית מערכים של טרנזיסטורים, בדומה למעבדים", הוא אומר.

"אנחנו מאמינים שרוב האלקטרוניקה תידחס לפסים בצדדים. אתה צריך מקום בשביל הסוללה, למשל. כמה מהמובילים ביצרני הצגים כיום, מייצרים צגים שקופים כמעט לחלוטין (על אף קיומם של המעגלים המודפסים המוטמעים ישירות על הזכוכית – נ.ל.)". הוא מציין בהתלהבות.

אך אם הפיתוחים האחרים עוד נשמעים סבירים כבר היום ומתקבלים על הדעת, הרי שיישומי הרפואה המוצגים בסרטון, שבהם רופא עובר בעזרת אצבע על הולוגרמה של חולה שנמצא אלפי קילומטרים ממנו ומבצע לו סריקת מוח – נראה כמו מדע בדיוני של ממש. האמנם?

טומפקינס מסכים שזה נראה כמו מדע בדיוני, אבל זה לא. "החזון שלנו לרפואה, הוא שאחד, הטכנולוגיה מאוד נדרשת לעזור לרופאים ולאחיות לקבל מידע בקצות האצבעות. הטכנולוגיה שלנו היא לספק להם משטח מאוד חלק ושיילחם בחיידקים (כדי שיתאים לסביבה רפואית סטרילית – נ.ל.). זה מאוד נחוץ.

והשני, הוא העברה של ידע רפואי ממדינה אחת למדינה אחרת. סיב אופטי כיום מסוגל לטפל ברוחב הסרט הנדרש להעברת מידע שכזו, הבעיה היא חוטי הנחושת שבקירות, שאתה מגיע לבניין. אבל אנחנו יודעים שזה אפשרי, ויש לנו כיום כמה הדגמות במעבדות. זה מאוד קורץ לנו, יצירת היכולת להתחבר למקום רחוק ולפתור בעיה", הוא מסכם.

אגב, ראוי לציין בהקשר הזה, כי קורנינג רכשה ממש לפני כמה שבועות חברה ישראלית בשם MobileAccess, המספקת פתרונות משלימים בתחום האלחוט להגשמת החזון הזה.

החזון של קורנינג אמנם נראה נפלא בסרטון, אבל נשאלת השאלה: עם טכנולוגיות קיימות כמו זיהוי תנועה וזיהוי קולי, וטכנולוגיות מתקרבות כמו מעקב אחר תנועת עיניים – האם מסך המגע לא יצא גם הוא לגמלאות, מה שיפגע קשות בהכנסות של קורנינג?

טומפקינס סבור שלא. הוא מאמין בשילוב של הטכנולוגיות, וטוען, אולי בצדק, שהאחרות לא מתאימות לפעולות הדורשות דיוק ומוטוריקה עדינה. "המוטוריקה העדינה, לא קיימת בממשקים האחרים. בכל מה שקשור לדיוק, מסך המגע עדיף. לדעתי זה יהיה שילוב", הוא מסכם.

פורסם במקור במדור "מחשבים" במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות

התנצלות קצרה

קוראים יקרים,
במהלך סוף השבוע ויום האתמול הושעה שם המתחם של מתקוון, ללא סיבה נראית לעין, על ידי חברת האירוח שלי. מחלקת התמיכה שלהם, בניגוד למה שהיה נהוג עד כה, הפסיקה לעבוד בסופי שבוע… צר לי אם בעקבות כך לא יכולתם לקרוא את המדריך על ההדפסה בענן. מלבד מכתב זועם אליהם, אני מתחיל לחפש אכסניה חדשה לאתר. עמכם הסליחה, והמלצות לחברת אירוח טובה יתקבלו בשמחה.

מדריך: להדפיס מרחוק דרך Google Cloud Print

לפני כמה שנים, שהציגה גוגל את מערכת ההפעלה הקלה שלה למחשבים אישיים, ChromeOS, עלתה שאלה רצינית: איך גוגל תתמוך במדפסות? האם יצרני המדפסות יוציאו עבורה מנהלי התקנים כמו שהם מוציאים ל-Windows?

גוגל בתחילה מילאה פיה מים בנושא, אבל אט אט החלו דולפים דיווחים על פתרון חדשני, המבוסס על טכנולוגיית ענן. באפריל 2010, חשפה החברה את הפתרון המקורי שלה: חיבור מדפסות וניהולן דרך הענן בשירות חדש שנקרא Google Cloud Print.

הרעיון פשוט, אבל מקסים ומבוסס בהרבה על כוחה של האינטרנט. כל מסמך המיועד להדפסה, מועלה לשרתי הענן של גוגל. לכל מדפסת שהוגדרה וחוברה לשירות יש מזהה ייחודי, והיא קשורה לחשבון הגוגל שלכם. אז, המסמך שבחרתם להדפיס יישלח ישירות אל המדפסת. השירות של גוגל כבר יודע "לדבר" איתה ולהסביר לה איך להדפיס את המסמך.

לאפל אגב, יש שירות דומה שנקרא AirPrint, אבל הוא תומך רק במוצרים ובמערכת ההפעלה של החברה. השירות של גוגל לעומתה, הוא חוצה גבולות בין מערכות הפעלה שונות, ואפשר להפעיל אותו על מקינטוש ו-Windows בגירסאות האחרונות (ל-XP נדרש עוד תוסף) או על לינוקס.

השירות הזה אמנם לא התנחל בלבבות, אבל באמת שללא סיבה מוצדקת: מדובר בשירות נהדר וחכם, שיאפשר לכם להדפיס מסמכים ותמונות ישירות למדפסת הביתית שלכם, מכל מקום שתהיו בו בעולם ומכל מכשיר שברשותכם, וגם לחלוק אותה עם אחרים. איך עושים את זה?

איך לחבר מדפסת רגילה לדפוס הענן?
המצרכים כדי לרשום את המדפסת שלכם לשירות הענן, הם מדפסת המחוברת למחשב עם חיבור לאינטרנט (יש גם מדפסות המתחברות לאינטרנט ולשירות ההדפסה בענן בעצמן, תיכף נדון בהן), חשבון גוגל ודפדפן כרום.

פתחו את הדפדפן, וגלשו ל-google.com/cloudprint, והיכנסו לשירות באמצעות חשבון הגוגל שלכם עם שם המשתמש והסיסמה.

במסך יוצגו בפניכם שתי אפשרויות: חיבור של מדפסת קלאסית וחיבור של מדפסת המוכנה להדפסה בענן, המתחברת בעצמה לאינטרנט ואינה זקוקה לתיווך של מחשב.
אם יש לכם מדפסת מהסוג האחרון, כמו מדפסות HP התומכות ב-ePrint, הדבר יצוין בבירור על גבי המדפסת. בכל מקרה אחר, בחרו בחיבור של מדפסת קלאסית. יופיע בפניכם דף הוראות, אתם מוזמנים לעקוב אחריו, אבל אנחנו לוקחים אתכם יד ביד.

בדפדפן הכרום, אם אינכם גולשים ממנו עדיין, לחצו על צלמית מפתח הברגים, ואז בחרו ב"אפשרויות" ושם בתת-התפריט "מאחורי הקלעים" (באנגלית הוא נקרא Under the Hood). חפשו את הסעיף Google Cloud Print, ושם לחצו על הכפתור "היכנס אל Google Cloud Print".

כעת כל המדפסות שמחוברות ומוגדרות במחשב שלכם יתווספו לשירות. במסך החדש שיפתח, לחצו על הכפתור הכחול שמצוין עליו "סיים רישום מדפסת" או Finish Printer Registration. זהו! המדפסת שלכם מוגדרת.

במסך הבא, תוכלו ללחוץ על הקישור "נהל את המדפסות שלך", שיוביל אתכם למסך הניהול של השירות, שהוא גם המסך שתקבלו שם מעתה. המסך מציג את כל עבודות ההדפסה הנוכחיות שממתינות בתור או שכבר הודפסו. לחיצה על הסעיף "מדפסות", תעביר אתכם למסך שבו תנהלו את המדפסות שלכם ואת שיתופן עם אחרים.

חשוב לציין: מדפסת הענן אינה מצטרפת למדפסת המקומיות המוגדרות במסך "התקנים ומדפסות" במחשב שלכם ואינה הופכת למדפסת ברירת מחדל במקומן! כל הניהול והתפעול שלה נעשה אך ורק דרך המסך הנ"ל בדפדפן, ולא דרך מנהל ההדפסה של מערכת ההפעלה המקומית.

לחיצה על הכפתור הירוק Share, או שתף, תאפשר לכם להוסיף אנשים נוספים שיוכלו להדפיס ישירות אל המדפסת שלכם, פשוט על ידי הוספת כתובת חשבון הגוגל שלהם. להם תהיה אפשרות לשלוח הדפסות למדפסת שלכם, אבל לא לחלוק אותה עם אחרים.

מוכן ענן
בתחילה הייתה זו HP, אבל תוך כמה חודשים הצטרפו אליה יצרניות מדפסות גדולות נוספות כמו אפסון וקודאק, שציידו את המדפסות החדשות וחלק ממכשירי ה-All in One שלהן בתמיכה מובנית בשירות ההדפסה המעונן של גוגל.

אם ברשותכם אחת מהמדפסות הללו, ההליך הוא קצת שונה – כי כל אחת מהחברות מחזיקה שירות הדפסות משלה. הוראות החיבור המדוייקות משתנות מחברה אחת לרעותה, וכדאי להיוועץ במדריך למשתמש.

HP למשל, עושה שימוש בשירות ממותג, שנקרא ePrint, ושדורש רישום נפרד. בין השאר, בשירות הזה כל מדפסת מקבלת כתובת מייל ייחודית, שכל מייל שישלח לאותה כתובת – יודפס במדפסת. לקודאק ולאפסון יש פטנט דומה.

איך אפשר לדעת אם המדפסת היא מדפסת ענן? חפשו את הלוגו "Google Cloud Print Ready" או פשוט היוועצו ברשימת הדגמים התומכים מאתרי החברות.

לשלוח הדפסות הביתה – מכל מקום בעולם
"יופי, אז הגדרתי את המדפסת בשירות הדפוס בענן. מה יוצא לי מזה?" – שירות ההדפסה בענן לא בא לידי ביטוי אם אתם גם ככה יושבים בכיסא ליד המחשב שאליו מחוברת המדפסת, אבל הוא מתחיל להיות שימושי מאוד – בשניה שאתם קמים ממנו.

למשל, אפשר להשתמש בשירות ההדפסה בענן כדי לשתף מדפסת ביתית אחת המחוברת למחשב אחד עם שאר בני הבית (בהנחה שלכל אחד מהם יש חשבון גוגל משלו), מבלי צורך ממש להתקין אותה על כל מחשב (כל מה שצריך זה דפדפן כרום, ושוב, ניהול ההדפסות ייעשה דרך הדפדפן, ולא דרך מנהל ההדפסות המקומי).

אתם יכולים עכשיו לשלוח למדפסת שלכם מסמכים ישירות מהסלולרי: מהדרכים, מהמשרד (בלי לגנוב סודות!) או מכל מקום בעולם, והם יחכו לכם במגש ההדפסה שתגיעו הביתה. מה דעתכם להתחיל ליצור את אלבום התמונות מהטיול לרומא, עוד כשאתם מטיילים?

וגם אם אתם בבית, ויש לכם קובץ חשוב להדפסה שקיבלתם עכשיו במייל ואתם עם הסלולרי או מחשב הלוח בסלון או בחדר השינה, ואין לכם חשק ללכת למחשב, שירות ההדפסה בענן יחסוך לכם את הקימה מהספה. איך עושים זאת?

לאנדרואיד, יש כמה אפליקציות חינמיות להורדה מהמרקט, חלקן אפילו בעברית, לניהול ושליחת מסמכים למדפסת הענן החדשה-ישנה שלכם. נסו את Cloud Print החינמית, את PrintShare או את EasyPrint.

אנחנו אהבנו מאוד את Cloud Print, שהיא בעלת ממשק עברי, ונוחה יחסית לעבודה. היא תאפשר לכם להדפיס מהסלולרי כל דבר שחשוב לכם לשמור בנייר: קבצים, תמונות, סמסים, רשימת אנשי קשר, יומני שיחות ומה לא. טוב גם לתיעוד של רישומי השיחות שלכם בעותק קשיח, למי שמעוניין.

PrintShare טובה גם לחיבור של "סתם" מדפסות אלחוטיות או תומכות בלוטות' בקרבתכם, אם כי הממשק שלה יותר נוקשה ופחות ידידותי, והיא כל הזמן תנג'ס לכם שתקנו את הגירסה בתשלום. את EasyPrint פחות אהבנו, בגלל הממשק המכוער והלא נעים ובעיות מסויימות של יציבות.

לבעלי האייפון והאייפד שביניכם, גוגל ממליצים על PrintCentral Pro, שהיא אפליקציה בתשלום. לא רוצים לשלם? אין בעיה. למזלכם (וזה נכון לגבי כל מכשיר עם דפדפן), גוגל הוסיפה ממש לפני כשבועיים תמיכה בשירות ההדפסה בענן שלה ל-Google Docs ולג'ימייל.

כל מה שאתם צריכים לעשות, הוא לגשת לשירות על ידי גלישה בדפדפן, לפתוח את המסמך ולבחור באפשרות Print. המסמך ישלח למדפסת המקושרת עם חשבון הגוגל שלכם, ותהיה לכם אפילו אפשרות לעבור על הגדרות ההדפסה לפני השליחה.

אם יש ברשותכם מדפסת תומכת בהדפסה בענן של קודאק, אפסון או של HP, תוכלו פשוט לשלוח אימייל לכתובת של המדפסת שהוגדרה עבורכם בשירות והוא יודפס. באופן דומה, לכל החברות הללו יש גם אפליקציות משלהן לניהול מדפסות הענן מתוצרתן.

כעת, בכל מה שקשור להדפסת מסמכים והשמדת עצים, אתם למעשה חופשיים מכבלים. לא צריך להעביר קבצים למחשב, לא צריך לחפש דיסק און קי ואפילו לא חייבים להיות בבית.

אתם יכולים לשלוח מסמכים למדפסת שלכם מכל מקום שלא תהיו. רק דאגו לבדוק לפני שאתם יוצאים מהבית, שמילאתם את מגש הנייר.

הפוסט התפרסם במקור במדור "מחשבים" במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות

מעוררי השראה

אז מה היה לנו? יש לנו אוזניות בלי חוטים, רשתות בלי חוטים, מקלדות ועכברים בלי חוטים, רמקולים בלי חוטים וטלפונים בלי חוטים. רק שברוב המכשירים, יש עדיין חוט אחד שמשתלשל ומונע מאיתנו ניידות מוחלטת: החוט של החיבור לחשמל.

אנחנו יכולים לדמיין שאנחנו ניידים לחלוטין ולא כבולים לכבלים, עד אותו הרגע הגורלי שבו מתרוקנת הסוללה, אותו הרגע שמחזיר אותנו למציאות ומחייב אותנו לחפש בבהלה אחר שקע חשמל קרוב…

אך בשנים האחרונות, ובמיוחד בחודשים האחרונים, עולה במהירות טכנולוגיה שסוף סוף תשחרר אותנו גם מאותו כבל אחרון ונדרש: הטעינה האלחוטית.
מספר תקנים וכמה וכמה חברות גדולות וקטנות בתחום, מתחרות ביניהן על הבכורה של קביעת התקן האוניברסלי לטכנולוגיה, זה שבסופו של דבר ישולב בכל מכשיר חשמלי שנקנה בשנים הקרובות ושיהפוך את החיפוש התמידי אחר חוטים ושקעים לטעינת התקנים לנחלת העבר.

סוללות שלא עומדות בקצב
הטכנולוגיה המקורית של טעינה אלחוטית, כבר קיימת למעשה מעל למאה שנה, כאשר הראשון שהגה את הרעיון ואף הוכיח שהוא אפשרי, היה המדען הקרואטי ניקולא טסלה.
לאורך השנים נעשו נסיונות מעבדתיים שונים להוליך חשמל באופן אלחוטי דרך האוויר למרחקים שונים של החל מכמה מילימטרים ועד עשרות מטרים ויותר.
אולם, רק בשנים האחרונות ניכר בתחום עניין ציבורי וצרכני גובר, מה שמדרבן חברות מסחריות גדולות בתחומי הצריכה, הרכב ועוד להיכנס בעצמן לתחום ולהשקיע משאבים בפיתוח הטכנולוגיה לכדי מוצרי מדף, שכבר זמינים לצרכן בשווקים גדולים כמו ארצות הברית, ושלא פחות מ-75 מהם הוצגו לציבור בתערוכת CES האחרונה, ועתידים להסתער על השווקים.
שלא במפתיע, מי שמובילה את המגמה, היא חברה ישראלית היושבת בנווה אילן, בשם פאוארמט, Powermat (מרבד כוח או מרבד עצמה, בתרגום חופשי).
החברה לאחרונה הכריזה על הקמה של חברת בת משותפת עם ענקית מוצרי הצריכה פרוקטור וגמבל, שהיא גם הבעלים של מותג הסוללות הידוע דורסל. חברת הבת נקראת כמובן, דורסל פאוארמט.

דניאל שרייבר, נשיא פאוארמט, הסביר בשיחה איתי את הופעתו של הצורך, כשילוב של שלושה גורמים.

הראשון, הוא שבניגוד לשאר העולם הטכנולוגי, העברת חשמל לא השתנתה מהותית מאז המאה ה-19. "אנחנו עדיין צריכים להכניס שתי פיסות מתכת לקיר כדי לקבל זרם חשמלי", אומר שרייבר. דווקא בגלל זה ששאר הכבלים נעלמו, פתאום הכבל הבודד הזה שנותר, כבל החשמל, מנקר את העין. "החיים שלנו הם כמעט אלחוטיים. צריך רק לחתוך את הכבל האחרון", הוא מעיר.

הגורם השני, לדברי שרייבר, הוא הסתירה בין פיזיקה לכימיה, וספציפית – חוק מור, שאומר שכמות הטרנזיסטורים על שבב תכפיל את עצמה כל שנתיים, שהתגלה כנכון לכל תחומי האלקטרוניקה במשך ארבעים השנים האחרונות – מלבד תחום הסוללות הנשען יותר על כימיה, שלא התקדם באותו הקצב.

והגורם השלישי הוא בשעה שהסלולריים ומחשבים ניידים, על מעבדיהם ומסכיהם הפכו להיות זוללי זרם ודורשים הספק חשמלי לזמן ארוך מבעבר, הסוללות המסורתיות פשוט לא מסוגלות לספק את התובענות החשמליות של המכשירים שאותן הן אמורות להפעיל. דוגמה מעשית: מי מאיתנו לא התאכזב לגלות שהטלפון הסלולרי החכם שבכיס שלו, לא שורד אפילו יום בלי "הפסקות שתיה" של זרם משקע חשמל? טכנולוגיית הטעינה האלחוטית (היא ו"חשמל השראתי" הם למעשה מושגים נרדפים, המשמשים בערבוביה) באה לתת מענה לכך.

התגובה הכימית הנדרשת לטעינת הסוללה, שבעידן הכבל הייתה מתבצעת דרך שקע הטעינה המחובר ישירות אל המגעים של הסוללה, כעת מתבצעת דרך כל גוף הסוללה, באמצעות השראה של שדה חשמלי המיוצר מסליל המותקן במשטח הטעינה.

אין יותר צורך לחפש את הכבל בתיק או להתבאס שהוא נשכח בבית – מספיק להניח את המכשיר המכיל מקלט זרם בגבו (תיכף נסביר היכן הוא ממוקם) על משטח הטעינה באוטו, בבית או במשרד והוא יחל להיטען.

לטעון את האייפון בלי כבל
בגדול יש שלוש שיטות אפשריות להוסיף את מקלט הזרם האלחוטי לגאדג'ט קיים. הראשונה, על ידי שילובו בגוף המכשיר, בגב או בתחתית על ידי החלפת המכסה, למשל, כמו בטלפוני בלקברי או טלפוני Pre של פאלם בעבר (כיום HP).

בסלולריים שעשויים מקשה אחת כמו האייפון, ניתן (בדומה לפתרון של NFC שכתבנו עליו כאן לאחרונה) לקנות כיסוי מעטפת חיצוני המכיל את המקלט – ומתחבר לשקע הטעינה הרגיל והמסורתי.

והפתרון השלישי, והאידיאלי ביותר לדברי שרייבר, הוא לשלב את מקלט הזרם בגוף הסוללה. אלא שאליה וקוץ בה: המקלט החשמלי, כמו זה של פאוארמט, תופס שטח וחשוב מכך, תופס נפח. עוביו אמנם הוא מילימטר בודד, אבל בסוללה של טלפון חכם שעוביה הוא ארבעה או חמישה מילימטר לכל היותר, מדובר בשטח נכבד מגוף הסוללה.

אז מה עושים? הפתרון הוא לייצר תאים כימיים דקים יותר כדי לפנות מקום להתקן, ואת הפתרון הזה מצאה פאוארמט אצל יצרנית סוללות הליתיום ליידן. השתיים הציגו את הפתרון החדש שחוסך כאב ראש עיצובי ליצרניות הסלולריים, בתערוכת CES האחרונה שהתקיימה לפני כשבועיים בלאס-ווגאס.

אבל פאוארמט בהחלט לא לבד בעסק. כטכנולוגיות צעירות רבות לפניה, גם בתחום הטעינה האלחוטית היום מתחרים כמה תקנים על הכתר הנכסף של מי יהפוך להיות התקן האוניברסלי המחייב, כאשר כל אחד מהם מגובה על ידי בריתות וקונסורציומים המורכבים מערב רב של חברות טכנולוגיה, חברות מוצרי צריכה גדולות וגופי תקינה כמו ה-IEEE ו-CEA.

ניסיון העבר מלמד, שמי שיצליח לקבוע עובדות בשטח ולייצר את בסיס הצרכנים, הגופים התומכים ונקודות טעינה הגדול ביותר יוכתר כמנצח, כמו שקרה לבלו ריי שניצחה את HD-DVD, ל-VHS שניצח את בטאמקס ול-SD שניצח את ה-MemoryStick של סוני.

אחד הגופים הבולטים כיום בתחום, הוא ה-Wireless Power Consortium, שמקדם את התקן Qi (מבוטא צ'י). מאחוריו עומדים יותר ממאה גופים, כולל חברות גדולות כמו מוטורולה, אנרג'ייזר, נוקיה, סוני (שלשם שינוי בחרו כנראה בסוס מנצח…), סמסונג, HTC, נוקיה וסוני-אריקסון לשעבר, כך שמעמדו של האחרון נראה איתן.
מולו מתמודד תקן בשם Power 2.0, הנתמך בידי ברית Power Matters, של ה-IEEE, EnergyStar, פרוקטור וגמבל, פייסבוק, יצרנית כלי הרכב ג'נרל מוטורס וכמובן, גם פאוארמט (שאגב, רוקדת על כמה חתונות – היא חברה גם בגוף הקודם שנזכר לעיל). מתחרים נוספים הם קבוצת עבודה של ה-CEA (איגוד האלקטרוניקה הצרכנית), WiPower של קוואלקום ותקן אחר בשם UL.

לחמם מרק – עם הפחית
אך היישומים של השראה חשמלית הולכים הרבה מעבר ללטעון את הטלפון שלנו פשוט על ידי הנחה בגומחת לוח המחוונים ברכב או על השולחן בבית הקפה, שבו ישולב משדר-מטען אלחוטי. טעינה אלחוטית יכולה לטעון לא רק את הטלפון שמונח בתוך כלי הרכב – אלא גם את כלי הרכב עצמו, ועוד שורה ארוכה של יישומים מלהיבים.

כמעט כל יצרניות הגדולות ביותר כיום, עורכות כבר ניסויים עם טעינה אלחוטית של כלי רכב חשמליים. העיקרון מאוד דומה לזה של טעינת הסלולרי, רק בענק: כלי הרכב יחנה מעל למשטח טעינה גדול שיותקן ברצפת מקום החניה, ויוכל להיטען ללא כבלים. באופן אירוני, החזון הזה מצייר פתאום חברות חדשניות לכאורה כמו בטר פלייס, לבעלות תפיסה מיושנת…כבלים? מי צריך כבלים?

קוואלקום הציגה בתערוכת האלקטרוניקה הגדולה בווגאס משטח טעינה עגול שכזה, תחת השם Halo. וולבו הציגה לדגם סי 30 החשמלי שלה משטח טעינה דומה, שמעביר 20 קילוואט/שעה, שיכול לטעון סוללה מרוקנת למלאה תוך פחות משעה וחצי, ומרצדס הודיעה לפני כחודשיים כי היא עובדת על פתרון דומה משלה.

ומה שעובד בגדול מאוד, עובד גם בקטן מאוד: לחברת פולטון יש פתרונות בתקן צ'י, כמו ארנק שטוען את המוצרים החשמליים שמונחים בתוכו או קופסת מרק מוכן עם מקלט חשמלי בתחתיתה, שברגע שתניחו אותה על משטח הטעינה שיהיה מותקן בתוך השיש שלכם – היא תשתמש בו כדי להפעיל גוף חימום פנימי, כך שכשתפתחו את הקופסה תתקלו כבר באדים מעלי הניחוח של מרק מהביל…

באופן דומה, הציגה פולטון משטחי טעינה אלחוטיים בסופרקט, שיתקשרו עם אפליקציה בסלולרי שלכם, ידעו להדליק תאורה בגוף המוצר שאתם צריכים שתתקרבו אליו – או לחליפין, להאיר מוצרים שבמבצע. ואילו במדף המגזינים, הודות להמצאה של חברת eCoupled (שהטכנולוגיה שלה משמשת גם את המוצרים האחרונים), שמאפשרת לשלב מקלטי זרם אפילו בנייר מודפס. היכונו לגלות מגזינים שיאירו לכם פנים, תרתי משמע.

ומה עם סכנת קרינה?
הבהלה העצומה שנוצרה בגלל קרינה של טלפונים סלולריים ואלחוטיים והשפעותיה שטרם ידועות בבירור, הפכה את הציבור חשדן לגבי כל מוצר חשמלי שלא מכיל כבל, ובוודאי תעורר גם תהיות דומות לגבי החשמל האלחוטי.

אז צריך להרגיע ולומר כבר כעת: התקנים לחשמל אלחוטי שנקבעים בימים אלה, מביאים בחשבון את הקרינה וקבעו סטנדרטים לרמת קרינה או יינון שלא מסכנת בני אדם. לעומת זאת, הולכת חשמל באוויר למרחקים גדולים יותר מכמה עשרות סנטימטרים, עדיין טומנת בחובה כיום סכנות בטיחות וקרינה שטרם נפתרו. כך שכבלי החשמל לא יכחדו סופית, אבל טעינה אלחוטית בהחלט תעלים אותם מהנוף ומהעתיד הנראה לעין.

התפרסם במקור במוסף "מחשבים" ב-"ממון" של ידיעות אחרונות

חוכמה להמונים: 5 סמרטפונים זולים

היום בבוקר פרסם בגלובס, עמיתי וידידי צחי הופמן כתבה על סמרטפונים זולים. האירוניה היא, שאני פרסמתי כתבה דומה מאוד לפני שבוע בדיוק, ביום ששי האחרון במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות…

בכל מקרה, קנאת סופרים תרבה חכמה – ובמקרה שלכם – חיסכון בכיס. תהנו!

בתערוכת CES שהתקיימה לפני שבוע בלאס וגאס, הוצגו לא מעט טלפונים סלולריים חדשים, חכמים וגאונים. במקרה הטוב, יחלפו כמה שבועות עד שיגיעו למכירה בישראל (במקרה הרע, כמה חודשים) וגם שיגיעו – ימכרו במחיר מפולפל.

אבל מי אמר שכל אחד צריך אייפון דור אחרון או גלקסי אס שתיים? הטלפונים החכמים היקרים, נמכרים ברף של 3,000-3,500 שקלים למכשיר. למשפחה ישראלית ממוצעת, מדובר בהוצאה כבדה (גם אם היא נעשית ב-36 תשלומים – כסף זה כסף).

למי שרוצה בכל זאת טלפון חכם, כזה שאפשר להוריד אליו יישומים מהאפ סטור או מהאנדרואיד מרקט, לשחק עליו Temple Run או ציפורים זועמות, מבלי לקחת משכנתא, יש אלטרנטיבה.

אספנו כמה טלפונים חכמים שכבר נמכרים כיום בישראל במחירים שנעים סביב אלפיים שקלים אצל המפעילות (בפריסה לתשלומים), ושאותם ניתן למצוא בחנויות העצמאיות וברשת, במחירים זולים משמעותית – לעתים עד כרבע(!) ממחירו של טלפון חכם מפלח השוק העליון.

אם אתם מביטים כרגע באייפון שלכם ומגחכים, כדאי שתדעו שעל פי נתוני אתר השוואת המחירים זאפ, טלפונים בטווח המחירים של בין אלף לאלפיים וחמש מאות שקלים, מהווים את חלקם הארי של החיפושים. 77% מהחיפושים אחר טלפונים הם בטווח המחירים הנ"ל, כאשר טלפונים בטווח המחירים של 1,500-2,000 שקלים הם הפלח הגדול ביותר: 30% מכלל החיפושים באתר.

רף המחירים שקבענו לכתבה הוא לא יותר מאלפיים שקלים למכשיר בחנויות עצמאיות, ולא יותר מ-2,200 שקלים אצל המפעילות, אם לוקחים בחשבון את הפריסה הארוכה לתשלומים. המחירים בשקלים כולל מע"מ, נלקחו מאתר זאפ, ונאספו בשעת הכנת הכתבה.

הקשוח: Motorola Defy+
שהושק המוטורולה Defy בישראל הוא הפך במהירות ללהיט בקרב צעירים וחיילים, הודות לשתי סיבות עיקריות: מחירו הנמוך ועמידותו יוצאת הדופן בפני נוזלים, חבטות ואבק. כעת משיקה מוטורולה את היורש שלו, ה-Defy+, שהוא מתיחת פנים לדגם המצליח. לשניהם, אגב, מסך בן 3.7 אינץ'.
עם תוכנה משופצרת (אנדרואיד גירסה 2.3 במקום 2.1), צילום וידאו באיכות טובה יותר, מעבד קצת יותר חזק (1 גיגההרץ) ויותר חיי סוללה, סביר להניח שה-Defy+ יתפוס במהירות את מקומו של קודמו – שגם הוא עדיין זמין לרכישה במחירים אטרקטיביים מאוד בחנויות העצמאיות.
Motorola Defy Plus
נמכר ברשתות: אורנג'
מחיר אצל מפעילות הסלולר: 1,980 ש"ח (55 שקלים לחודש X 36 תשלומים)
הכי זול שמצאנו: 1,850 ש"ח.
Motorola Defy
נמכר ברשתות: סלקום, אורנג'
מחיר אצל מפעילות הסלולר:
סלקום: 2,844 ש"ח (79 שקלים X 36 תשלומים)
אורנג': 1,980 ש"ח (55 שקלים לחודש X 36 תשלומים)
הכי זול שמצאנו: 1,289 ש"ח.

הזעיר: Samsung Galaxy Mini
לצד ספינת הדגל גלקסי S ונושאת המטוסים הענקית note, הוציאה סמסונג בשנים האחרונות כמה דגמים קטנים ומוחלשים מעט, גם הם תחת המותג גלקסי.
לצד ה-Ace וה-Gio שנראים ומתפקדים כמו גירסאות מוקטנות של הגלקסי S, ונמכרים כאן גם הם במחירים סבירים, יש את הגלקסי מיני, שהוא זעיר מידות במיוחד אך מעט שונה מהם בעיצובו.

בכל הקשור לחומרה, המיני הוא דווקא אחד החלשלושים שבחבורה. הוא קטן מסך (3.14 אינץ') עם נפח אחסון פנימי של 384 מגהבייט בלבד, מעבד 600 מגההרץ, מצלמה בינונית מינוס ומערכת הפעלה מוגבלת לשדרוג לגירסה 2.3 בלבד של אנדרואיד. הוא איננו סמרטפון אידיאלי ליישומים כבדים או לריבוי משימות. מה שכן, הוא טלפון קטנטן וזול, שמתאים מאוד לשימוש בסיסי ויומיומי.

נמכר ברשתות: אורנג', פלאפון
מחיר אצל מפעילות הסלולר:
פלאפון: 2,156 ש"ח (59.90 שקלים X 36 תשלומים)
אורנג': 1,620 ש"ח (45 שקלים לחודש X 36 תשלומים)
הכי זול שמצאנו: 655 ש"ח.

המעונב: LG Optimus Net
כמו ה-Defy+ , גם ה-Net הוא שיפור של דגם קודם שזכה להצלחה. LG, שצוברת במהירות נתח בשוק הסלולריים העולמי, הוציאה בשעתו את ה-Optimus One – סמרטפון אנדרואידי מוצלח ומאוזן בעיצוב סולידי ונעים, שהפך כאן לאחד המכשירים החביבים ביותר על עובדי המדינה, לאחר זכייתה של פלאפון במכרז החשב הכללי וניתן לרכישה גם אצל אורנג'.

ה-Optimus Net, שנמכר ברשת סלקום, הוא דגם חדש ומשופר של ה-One. כמו מכשירים נוספים שנציג כאן וכקודמו, יש לו מסך קטן יחסית: 3.2 אינץ'. אבל דומה שלרוב המשתמשים הדבר לא מפריע. להיפך – המכשירים הללו לעתים יותר נוחים לאחיזה, גם אצל בעלי כפות ידיים קטנות, וגם זה שיקול חשוב.

לאופטימוס החדש יש מעבד 800 מגההרץ (ל-one יש מעבד 600 מגההרץ. קצת חלש מדי לטעמנו) וכמו קודמו, חצי גיגהבייט של זיכרון ונפח אחסון פנימי זעיר של 150 מגהבייט בלבד. אך כמובן, ניתן להוסיף כרטיס זיכרון חיצוני. ל-Net, כמו ל-Defy+, יש מערכת הפעלה עדכנית יותר מקודמו בסדרה (אנדרואיד בגירסה 2.3).

LG Optimus One
נמכר ברשתות: אורנג', פלאפון
מחיר אצל מפעילות הסלולר:
פלאפון: 2,156 ש"ח (59.90 שקלים X 36 תשלומים)
אורנג': 1,404 ש"ח (39 שקלים לחודש X 36 תשלומים)
הכי זול שמצאנו: 1,090 ש"ח.
LG Optimus Net
נמכר ברשתות: סלקום
מחיר אצל מפעילות הסלולר: 2,124 ש"ח (59 שקלים לחודש X 36 תשלומים)
הכי זול שמצאנו: כרגע נמכר רשמית רק בסלקום.

המוזיקלי: SE Walkman
בכתבה זו מופיעים שני טלפונים מבית סוני, ואין מדובר במקרה. החברה שמה על הכוונת שלה דווקא את פלח השוק הבינוני, ומוציאה עבורו טלפונים נהדרים ומעוצבים למשעי כמו ה-Xperia Ray, למשל, שהוא טלפון חמוד מאוד.

הטלפונים של סוני תמיד הצטיינו בבית הספר למוזיקה, ולפני כמה שנים אף החזירה סוני לחיים את המותג האגדי שלה, ווקמן, והחלה להצמיד אותו לטלפונים מתוצרתה.

ה- Live with Walkman עונה לכל מה שתיארנו בפסקאות האחרונות. העיצוב שלו יפהפה, והוא יקרוץ מאוד לצעירים בזכות הרמקולים הסטראופוניים המובנים. עם מעבד 1 גיגההרץ, איכות צילום של 720p וחצי גיגהבייט זיכרון, ושדרוג מתוכנן לאנדרואיד 4.0, הוא נותן תמורה מצויינת לכל שקל.

באופן מפתיע לטובה, המחיר הכי זול שמצאנו הוא לא ברשת – אלא ברכישה ישירות מהיבואן הרשמי ג. ברס, בחנות הקונספט של סוני אריקסון בקניון איילון: 1,300 ש"ח בלבד.

נמכר ברשתות: פלאפון
מחיר אצל מפעילות הסלולר: 2,156 ש"ח (59.90 שקלים X 36 תשלומים)
הכי זול שמצאנו: 1,300 ש"ח.

המשרדי: Nokia E5
למי שמעדיף את הטלפון החכם שלו עם מקלדת אמיתית ולא וירטואלית, או סולד בכלליות ממסכי מגע ומעדיף כפתורים, כדאי לבחון מכשירים כמו הבלקברי 9300 שנמכר בסלקום ב-1620 שקלים, או הנוקיה E5.

הדגם המעט מיושן כבר של הענקית הפינית (שלאחרונה נראה כי איבדה את דרכה ומצאה אותה מחדש בזרועות מיקרוסופט), מריץ דווקא את מערכת ההפעלה המסורתית של נוקיה, סימביאן.

לטלפון הרציני למראה, יש רק רבע גיגהבייט זיכרון (256 מגהבייט) וכמות דומה של נפח אחסון דל יחסית לצד מעבד 600 מגההרץ. הוא מצויד בחריץ הרחבה לכרטיס זיכרון חיצוני, בנפח של עד 32 גיגהבייט.

הוא פחות מתאים לשימושי מולטימדיה, ויותר לאנשי עסקים שמעוניינים לבדוק מיילים או לברר מתי ואיפה הפגישה הבאה שלהם.

נמכר ברשתות: פלאפון, אורנג'
מחיר אצל מפעילות הסלולר:
פלאפון: 1,796 ש"ח (49.90 שקלים X 36 תשלומים)
אורנג': 1,260 ש"ח (35 שקלים X 36 תשלומים, בתוכנית Orange Clear)
הכי זול שמצאנו: 818 ש"ח.

מגרש המשחקים: SE Xperia Play
ולאחר שסיימנו עם העסקים, נפנה לשעשועים. ה-Xperia Play הוא ניסיון נועז ומעניין של סוני לשלב קונסולת משחקים ניידת עם טלפון חכם. חזית הטלפון, בעלת מסך מגע בגודל ארבעה אינץ', מחליקה הצדה וחושפת מתחתיה ג'ויסטיקים א-לה פלייסטיישן נייד.

ומכיון שהצעצוע הזה מתוכנן להריץ משחקים וגרפיקה כבדה, הוא מצויד בחומרה חזקה יחסית. חצי גיגהבייט של זיכרון, לצד מעבד 1 גיגההרץ ומערכת הפעלה אנדרואיד 2.3, שעתידה להיות משודרגת לגירסה 4.0 החדשה.

אצל המפעילות, המכשיר הזה אמנם ממוצב גבוה ומחירו שם שמאמיר למעל ל-3,000 שקלים ליחידה, וחורג מהרף שהגדרנו. אך אם רוכשים אותו בחנות הקונספט הרשמית של סוני אריקסון, הוא עולה רק 2,300 שקלים, ובפרישה ל-12 תשלומים הוא יעלה לכם רק 2,063 שקלים. בחנויות עצמאיות מצאנו אותו נמכר בכ-1,500 שקלים בלבד. עסקה משתלמת עבור הגיימר שבדרכים.

נמכר ברשתות: פלאפון, אורנג'
מחיר אצל מפעילות הסלולר:
פלאפון: 3,236 ש"ח (89.90 שקלים X 36 תשלומים)
אורנג': 3,204 ש"ח (89 שקלים X 36 תשלומים, בתוכנית Orange Clear)
הכי זול שמצאנו: 1,463 ש"ח.


וצדק לכל

מלבד האפשרויות והדגמים המומלצים שמנינו כאן, בחנויות עצמאיות וברשתות הסלולר קיימים דגמים נוספים בטווח המחירים שציינו.

עשו סקר ברשת לפני קניה, ואל תתביישו לדרוש מנציג המכירות להציג בפניכם עוד אפשרויות, לפני שהוא מנסה לדחוף לכם ליד אייפון S4 או גלקסי S II.
המפעילים הווירטואליים הזולים שנכנסים לשוק בימים אלה, מציעים גם הם מכשירי טלפון חכמים, אם כי לא מאוד פופולריים, לפחות במקרה של Modu-T, אותו מציעה Five החדשה למי שיירשם לשירותיה. רמי לוי למשל, מצהיר באתרו, כי ימכור גם הוא טלפונים סלולריים חכמים, אך לא מפורט שם באיזה טלפונים מדובר.

בקיץ האחרון יצאו רבים מאיתנו לרחובות בדרישה לצדק חברתי והורדת יוקר המחיה – אז הנה לכם סעיף אחד שלא הופיע בהמלצות טרכטנברג, ושבו אנו יכולים לדרוש וליישם כבר עכשיו את אותו צדק חברתי: הסלולרי שלנו, שלא חייב להיות כל כך יקר.