מערכת ההפעלה הלא קיימת

רבים עסקו כבר בסוגיה של מערכות הפעלה מזויפות בסרטים, אך רציתי לחלוק כמה תובנות משלי בנושא. רוב הסרטים לוקים בצורה קשה בעניין הזה, בהציגם מערכות הפעלה שכל קשר בינן ובין מערכות הפעלה בהן משתמשים אנשים אמיתיים בעולם המציאותי – מקרי בהחלט. יש הרבה מקרים מגוחכים, אבל שווה להזכיר דווקא שני סרטים שהם יחסית נאמנים למציאות: "שקרים אמיתיים" ו"פריצה ברשת".

ב"שקרים אמיתיים" עם ארנולד שוורצנגר כהארי טסקר, סוכן חשאי מאוד, גונב טסקר בסצינת הפתיחה מידע ממחשב בשגרירות מדינה ערבית כלשהי. צג המחשב מראה את מסך הפתיחה של "חלונות 3.11", בערבית. למרות שרנדל קנדי מ-InfoWorld, סבור שמערכת ה"חלונות" בסצינה רצה על מק, מה שלא היה יתכן בזמנו, אלא אם הערבים השיגו מכונת זמן.

ב"פריצה ברשת", או בשמו האנגלי firewall, האריסון פורד משחק מנהל אבטחה של בנק גדול שנסחט בידי פושעים. שם, ברוב המקרים שרואים צילום של מסך, הם באמת מציגים את Windows. מה שכן, אני בטוח שהסרט הזה מוקרן בתור קומדיה בערבי גיבוש של חברות אבטחה.

אבל המקרה שלשמו נתכנסנו, הוא "קאזינו רויאל". דניאל קרייג, אולי ג'יימס בונד האנושי, הבלתי-רדוד והנאמן ביותר לספריו של פלמינג שנראה על המסך (היום יוצא לאקרנים הסרט הבא בכיכובו), בסצינה אחת מאתר את מיקומו של בעל טלפון סלולרי ממנו נשלח SMS מסוים על פי טריאנגולציה של אנטנות. מבחינה טכנית, זהו הליך הגיוני וסביר ביותר שימצא בידיו של סוכן חשאי בתחילת המאה ה-21.

מערכת ההפעלה של הנייד בו משתמש בונד מצד שני, נראית כמו גירסת Windows Vista שחוברה למסך מונוכרום (ראו משמאל), או כפי שהייתה נראית מבעד למשקפת לילה. אמין למדי, למעט עניין המונוכרום. הייתי שמח אם היה לי את רקע שולחן העבודה האו-כה-מגניב של ה-MI6. אבל שאלה לי לאנשי מחלקת ה-IT של שירות הביון של הוד מלכותה: אין לכם תקציב לניידים עם מסך צבעוני עבור הסוכנים הבכירים עם הרישיון להרוג? אני במקומכם הייתי הולך וצועק על M.

הטלפון שידע יותר מדי

אתמול עבר לשלב הבא שלו אחד ממסעות הפרסום המקוונים הכי מעניינים שנתקלתי בהם לאחרונה, בוודאי לטלפון סלולרי. נוקיה העלתה בשבועות האחרונים אתר מסתורי בשם somebodyelsesphone , שהכיל בהתחלה רק סרטון, המציג שלוש דמויות: אנה, דוגמנית משבדיה, ג'ייד, יח"צנית משנחאי ולוקה, במאי סרטים בהתהוות – כולם כמובן, צעירים, יפים ומעודכנים עד כאב.  לכל אחד מהם גם נפתח אתר משלו, שהכתובת שלו הושתלה בסרטונים מושכי עניין ביוטיוב.

לפי הסרטונים, שלושתם נקלעים לסיטואציות מביכות ובעייתיות מוסרית, בגלל מידע מפליל שהיה שמור בטלפון שלהם – בצורת מסרונים, תמונות, שיחות שלא נענו, סרטונים והודעות קוליות. כעת, האתר, שמכיל עכשיו כביכול את תוכן הטלפונים שלהם, מגולל את הסיפורים שלהם תוך שימוש בכל אלה – ובסוג של סיפור בלשי שבו הצופה צריך לפענח את תוכן העלילה.

ממה שהצלחתי אני להבין עד כה, אנה ולוקה בגדו בבני זוגם ובמקרה של ג'ייד, הבחור שהיא נדלקה עליו מרים את הטלפון שלה כשהוא נופל לה במועדון יחד עם ערימת קלסרים (יח"צנית – בילויים ועבודה חד הם) ומספיק להציץ בשורת תמונות אינטימיות שצילמה לעצמה.

נוקיה טוענת כי היא מנסה להתמודד עם הבעיה שהטלפונים הסלולריים בימינו, יודעים עלינו הכל. כמובן, שהדבר דומה לדוב המנסה לגרש זבוב מעל פני בעליו, הקוזאק הנגזל, התנין שבוכה בדמעות שליש וכל דימוי דומה אחר שתוכלו לחשוב עליו. יהיה מעניין לראות האם לנוקיה יש בשרוולה פתרון טכנולוגי אמיתי לבעיית הפרטיות שהיא וחברותיה לתעשיה יצרו, כמו הצפנה או מחיקת מכשיר מרחוק, גם ללקוחות פרטיים.

בכל מקרה, בלינק, ריפרשינג ודומותיהן – תלמדו: ככה עושים קמפיין שיווק מקוון.

הלשין: הראל שטנשטיין

צהובונים לא-מציאותיים כדוגמה לאתיקה עיתונאית

לאחרונה, ובאיחור אופנתי כהרגלי, התחלתי לצפות בסדרה dirt (משודרת בישראל תחת השם צה!ב). הסדרה מספרת על עורכת צהובון מלוכלך, מהסוג שלא תמצאו בארץ, כזה שגורם ל"רייטינג" ו"פנאי פלוס" להיראות כמו "הארץ". את העורכת משחקת קורטני קוקס (ארקט), שאותה אני מחבב עוד מימי "חברים" – מה שאוטומטית הקנה לסדרה נקודות זכות בעייני. כן, כן, גם אני לא חסין בפני dirt1-150x150"אפקט שלגיה" (שיער כהה, פנים בהירות ועיניים כחולות).

לוסי ספילר, (ספינר היה יותר רב משמעי), היא עורכת חסרת מעצורים: מנהלת "עיתונות המחאות" (Checkbook Journalism), משקרת כדי לאמת סיפורים, שולחת את הכתבים שלה להתחזות (דבר בלתי חוקי בישראל, אין לי מושג לגבי המצב בארה"ב. אולי קלינגר ידע) וסוחטת מקורות. לא ממש מופת לאתיקה עיתונאית, אפילו בסדרה בדיונית בטלוויזיה.

לכן, הופתעתי לראות באחד הפרקים הראשונים בעונה השניה (את הראשונה אני אשלים. מבטיח) את ספילר, מתנהלת בצורה אתית ומקצועית. באותה סצינה (זהירות! ספוילר קטן) בת-דמותה הדמיונית של פריס הילטון, מילאן קרלטון, מציעה לספילר "ראיון בלעדי" שהוכן מראש. ספילר זורקת לה אותו בפנים, ומסבירה לה שהיא לא מתכוונת לפרסם רשימת "שאלות-תשובות" שאיזה יח"צן כתב, ושאם היא רוצה באמת להתראיין – שתתקשר אליה.

הסצינה הזו הזכירה לי את המקצוע שלי, שבו יח"צנים מסויימים, שולחים לך "ידיעות" מוכנות – "רק תפרסם". אני חייב לציין, שבמקרים כאלה – אני נוהג בדיוק כמוה. לצערי, חלק מעמיתיי למקצוע, לא נוהגים כמוני, או כמו ספילר. אולי הם צריכים לראות יותר טלוויזיה.

שלום אינטרנטים!

ברכות.

האמת שרציתי לכתוב "שלום עולם", כמנהג שיעור ראשון בתכנות, אבל הסתבר שכזה יש לכולם, וכמו כולם, אני בהחלט לא מתכנן להיות כמו כולם.

אז מה יהיה לנו פה?
בניגוד ל"נביאים אחרונים", שהוא במה רצינית, מוערכת, ותיקה ומחמירה למדי עם מטרות מוגדרות, זה הבלוג האישי שלי. אני מקווה שהוא יהיה ניסיון מוצלח יותר מהניסיון הכואב ההוא בקפה הטוש (לא מדברים על זה). אני מתקוון לכתוב כאן על טכנולוגיה, רשת, ביקורת תקשורת בזעיר אנפין, קצת תרבות, דברים ששמעתי או ראיתי ויש טעם שאחלוק אותם עם העולם. אשתדל שהדברים שלי יהיו דברי טעם, או לפחות שיספקו אתנחתא קומית למי שקורא אותם.

ראשית, תודה גדולה לירון גונן. אלמלא האיש היקר הזה, כל מיזמי הרשת ההזויים שלי לא היו קורמים קוד וביטים.

ראיון חגיגי לחג
ועכשיו, כיון שראש הממשלה (מי זה בכלל עכשיו?) היה עסוק, אני אשבור מיד את אחד החוקים הבסיסיים של "מה לא עושים בבלוג" ואפרסם ראיון חגיגי לראש השנה, עם מייסד הבלוג "מתקוון", ניב ליליאן:

ש: ניב, מה שלומך?

ת: מחורבן, תודה. איך אצלך?

ש: לא משהו, נחמד ששאלת. מאוד יפה כאן. מי המעצב שלך?

ת: המעצב המקורי היה סאדיש באלאסובראמיאן. פיטרתי אותו בגלל שהיה לו שם משפחה ארוך מדי. אחרי זה הבאתי את אח"י דקר שתעשה את התרגום ואת הטיח, ואני עשיתי את השפצורים האחרונים בעצמי. הצבע זה שאריות מהדליים של האפור שנוויל ברודי השאיר בנענע10.

ש: איך לדעתך ישראל צריכה להתמודד עם האיום האיראני?

ת: אני סבור שאנחנו צריכים להחריב את קרתגו.

ש: אה. למה בלוג? למה עכשיו?

ת: תגיד, איזה מין שאלות מטומטמות אתה שואל?

ש: אאההה….

ת: ואתה עוד קורא לעצמך עיתונאי?