מדהים לגלות כיצד מושגים משתנים בראי הדורות. אם תשאלו אדם מבוגר מהו טלפון בשבילו, הוא יתאר לכם מכשיר עתיק וגדול עם חוגה, או עם לחיצים במקרה הטוב ומחובר לקיר.

אם תשאלו נער או ילד צעיר מהו טלפון, הוא יתקע בכם מבט משתומם, וישלוף מהכיס את הסלולרי החכם שלו.

דבר דומה קרה לקורנינג.

חברת הזכוכית והקרמיקה הוותיקה (הוקמה ב-1851) ממדינת ניו יורק שבארצות הברית, שבעבר הייתה מזוהה עם כלי בית איכותיים והמותג המיתולוגי פיירקס של כלי זכוכית עמידים בחום, מזוהה כיום בעולם הטכנולוגיה הצרכנית יותר מכל, עם "זכוכית הגורילה", זכוכית דקה וחסינת פגע המגינה על מסכי המגע היקרים בטלפונים החכמים ובמחשבי הלוח של כולנו, כ-600 מיליון מכשירים במספר.

בדומה לחברת ARM, שעיצבה את המעבדים שפועמים בקרבם, גם קורנינג היא גיבורה ללא תהילה, שהמוצרים שהיא מייצרת נמצאים בעצם בכל מקום, מבלי שהשם קורנינג מתנוסס עליהם: ממנורת הלהט החשמלית דרך כלי מטבח, שפופרות טלוויזיה, צגים שטוחים וסיבים אופטיים (שגם הם פיתוח של קורנינג).

זכוכית הגורילה שהיא אחד הפיתוחים האחרונים שלה (פותחה ב-2007), משמשת כשכבת המגן החיצונית על הסלולרי החכם בעל מסך המגע מפני שריטות וחבטות, אצל כמעט כל טלפוני הדגל ומחשבי הלוח של היצרניות הגדולות: אפל, סמסונג, מוטורולה, נוקיה, LG, HTC ועוד אחרות – כולן רוכשות זכוכיות של עידן החלל אצל קורנינג. בתערוכת CES האחרונה, הכריזה החברה על הדור החדש של זכוכית הגורילה, זכוכית גורילה 2, שדקה ב-20% מקודמתה (כ-0.7 מ"מ לדור השני) וחזקה באותה מידה. התרכובת הכימית שלה, אגב, שונה לחלוטין.

אמורי האטון, איש עסקים שהחל את דרכו כנגר, והיו לו מספר אחזקות בחברות זכוכית קטנות, רכש לבסוף את השליטה ב"מפעלות נפחות זכוכית" שישבו באותה התקופה בברוקלין, ניו יורק.

היה זה בנו הבכור, אמורי האטון ג'וניור, שהציע לאביו להעביר את המפעלים לצפון המדינה ב-1868, לעיירה קטנה בשם קורנינג. שם המפעל שונה אף הוא כדי להתגאות בביתם החדש.

האטון, שראה בחדשנות מנוע של צמיחה מתמדת, הקים במפעלים גם מעבדת מחקר ופיתוח. אבל מי שדחף את החדשנות של קורנינג קדימה לאחר פרישת המייסד, היה ד"ר איגואן סאליבן, שהפך את החברה לשם נרדף לפיתוח ומחקר בזכוכית. סאליבן היה זה שהחליט להעמיק בחקר הכימיה של הזכוכית, ולנסות לפתח לא רק הבנה טובה יותר של זכוכית, אלא גם דרכים חדשניות לייצורה, כך שתתאים ליישומים ספציפיים.

המסורת הזו של סאליבן, נמשכת בעצם עד היום. בראיון מיוחד למוסף "מחשבים", מספר פול טומפקינס, מנהל מוצר זכוכית הגורילה בקורנינג, כי הסוד לזכוכיות מדהימות בחוזקן ובעוביין הדקיק של החברה, הוא בהליך הייצור.

"אנחנו מתיכים חומרים לחום גבוה מאוד, ואותה התמיסה מוזרמת מטה מגובה של חמש קומות. היא מתקררת מאוד לאט ואין לה מגע עם שום משטח בתהליך, ככה שמתקבלת זכוכית חלקה וחזקה. הזכוכית מאוד חלקה, לרמה המולוקלרית", הוא מסביר. "זה חשוב עבור צגים ולזכוכית מגינה. הזכוכית שלנו לא צריכה ליטוש או גריסה. היא מגיעה מוכנה לשימוש בעובי הנדרש", אומר טומפקינס.

אבל לגיבורה האלמונית נמאס להיות אלמונית. לאחרונה, הוציאה קורנינג שני סרטונים לרשת תחת הכותרת "יום עשוי זכוכית", ובו היא מציגה את החזון שלה לעתיד, עתיד שבו נעשה שימוש נרחב במוצרים שהיא מפתחת, והמון שימוש במסכי מגע:

>

שלטי דרכים אלקטרוניים עשויי זכוכית, מסכי מגע ענקיים חסינים בפני פגעי מזג אוויר, מחשבי לוח דקיקים שבהם מרבית האלקטרוניקה משולבת במסך עצמו כך שאוחזים רק פיסת זכוכית ביד, צגים עם תצוגת תלת ממד המרחפת באוויר, צגים עם תוכן מתחלף וכפתורים וירטואליים (כמו לוח המחוונים ברכב) ומסכים גמישים עשויים זכוכית דקיקה שניתן לגלגל ולפרוש כמו מגילה או מפה.

חלק מהמוצרים בסרטונים עוד לא קיימים, אבל מרביתם כבר מפותחים וקיימים בגלגול כזה או אחר במעבדות של קורנינג.
למשל, צגים גמישים, שיצרניות מחשבים מסויימות הבטיחו שכבר נראה בימים אלה בחנויות ואינם עדיין.

"לפני שנה ראיתי צגים גמישים, והם נראו די טוב", מספר טומפקינס. "אפשר לייצר אותם, אבל תמיד יש את העניין של היישום: האם יש צורך בצג גמיש, והאם הוא מצדיק את המחיר?" הוא תוהה. כרגע אמנם אין דרישה לצגים כאלה מצד הקהל, אבל אם בעקבות סרטונים כמו "יום מזכוכית" תגיע דרישה שכזו ליצרנים – קורנינג תשמח לספק.

"כרגע אנחנו מתחילים לייצר זכוכית אולטרה-דקה, בעובי של בערך מאה מיקרון. במקום יריעות, אנחנו עומדים לספק אותה בגלילים, ועם תהליך יצור שנקרא 'גליל לגליל', כאשר אתה יכול לקבל יריעה מאוד דקה. הדגמנו כבר יריעות למסכי תצוגה על הזכוכית הזו. לדעתי יקח לפחות שלוש שנים עד שנראה מוצרים כאלה בשוק, ואנשים יצטרכו לדרוש את זה מהיצרנים", מציין טומפקינס.

באופן דומה, אני תוהה איך מתאפשר מחשב לוח כמו זה הנראה בסרטון – שכמעט כולו עשוי רק זכוכית, למעט שוליים דקים. לאן דוחסים את כל האלקטרוניקה שכיום מקיפה את הצג, ודורשת מארז פלסטיק "עבה" של כמה כמה מילימטרים? טומפקינס מסביר שיצרני הצגים כבר מסוגלים כיום להטביע את המעגלים המודפסים ישירות בזכוכית:

"אנחנו מספקים להם יריעות זכוכית, הגדולה שבהן הוא שני מטר על שלושה מטר, בעובי של 0.7 מ"מ. הם מדפיסים על המשטח של הזכוכית מערכים של טרנזיסטורים, בדומה למעבדים", הוא אומר.

"אנחנו מאמינים שרוב האלקטרוניקה תידחס לפסים בצדדים. אתה צריך מקום בשביל הסוללה, למשל. כמה מהמובילים ביצרני הצגים כיום, מייצרים צגים שקופים כמעט לחלוטין (על אף קיומם של המעגלים המודפסים המוטמעים ישירות על הזכוכית – נ.ל.)". הוא מציין בהתלהבות.

אך אם הפיתוחים האחרים עוד נשמעים סבירים כבר היום ומתקבלים על הדעת, הרי שיישומי הרפואה המוצגים בסרטון, שבהם רופא עובר בעזרת אצבע על הולוגרמה של חולה שנמצא אלפי קילומטרים ממנו ומבצע לו סריקת מוח – נראה כמו מדע בדיוני של ממש. האמנם?

טומפקינס מסכים שזה נראה כמו מדע בדיוני, אבל זה לא. "החזון שלנו לרפואה, הוא שאחד, הטכנולוגיה מאוד נדרשת לעזור לרופאים ולאחיות לקבל מידע בקצות האצבעות. הטכנולוגיה שלנו היא לספק להם משטח מאוד חלק ושיילחם בחיידקים (כדי שיתאים לסביבה רפואית סטרילית – נ.ל.). זה מאוד נחוץ.

והשני, הוא העברה של ידע רפואי ממדינה אחת למדינה אחרת. סיב אופטי כיום מסוגל לטפל ברוחב הסרט הנדרש להעברת מידע שכזו, הבעיה היא חוטי הנחושת שבקירות, שאתה מגיע לבניין. אבל אנחנו יודעים שזה אפשרי, ויש לנו כיום כמה הדגמות במעבדות. זה מאוד קורץ לנו, יצירת היכולת להתחבר למקום רחוק ולפתור בעיה", הוא מסכם.

אגב, ראוי לציין בהקשר הזה, כי קורנינג רכשה ממש לפני כמה שבועות חברה ישראלית בשם MobileAccess, המספקת פתרונות משלימים בתחום האלחוט להגשמת החזון הזה.

החזון של קורנינג אמנם נראה נפלא בסרטון, אבל נשאלת השאלה: עם טכנולוגיות קיימות כמו זיהוי תנועה וזיהוי קולי, וטכנולוגיות מתקרבות כמו מעקב אחר תנועת עיניים – האם מסך המגע לא יצא גם הוא לגמלאות, מה שיפגע קשות בהכנסות של קורנינג?

טומפקינס סבור שלא. הוא מאמין בשילוב של הטכנולוגיות, וטוען, אולי בצדק, שהאחרות לא מתאימות לפעולות הדורשות דיוק ומוטוריקה עדינה. "המוטוריקה העדינה, לא קיימת בממשקים האחרים. בכל מה שקשור לדיוק, מסך המגע עדיף. לדעתי זה יהיה שילוב", הוא מסכם.

פורסם במקור במדור "מחשבים" במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות