מפסיק להתקוון, ומתחבר מחדש [הודעה חשובה]

חברים,

כיף שבאתם לבקר.

בין אם הגעתם לכאן מגוגל כדי לקרוא מדריך או כי חיפשתם את השם שלי ברשת, שמח שאתם פה.

אבל פה לא יהיה כאן לעוד הרבה זמן – אחרי 7 שנים שבהן שימש כבלוג האישי שלי, מתקוון יורד מהרשת.

למי שלא יודע או לא מכיר, בשנים האחרונות, אני עורך מגזין טכנולוגיה בשם "החיבור", ושם מתרכזת כל הכתיבה העדכנית שלי. הגיגים, מחשבות, כתבות מגזיניות ועוד הרבה דברים מעניינים.

חלקם של הפוסטים ההיסטוריים בבלוג הזה הועבר ופורסם שם, אז אתם מוזמנים לעבור – ולהתחבר מחדש לכתיבה שלי.

תודה שהייתם חלק ממתקוון, אבל תתחברו מחדש לכאן:

החיבור

המדריך המלא למעבדים של אינטל

מעבד cpu

בשוק המעבדים הישראלי שולטת כיום למעשה, חברה אחת: אינטל. רוב הסיכויים שכשתלכו לחנות לקנות מחשב, יהא זה מחשב שולחני או מחשב נייד, יהיה בו מעבד של אינטל. בחלק הקטן של השוק תוכלו למצוא מעבדים של חברת AMD, אבל חלקם היחסי בשוק קטן לעומת זה של אינטל.

הבעיה, שאינטל משתמשת בשיטת מפתוח וקטלוג סבוכה מאוד למעבדים שלה, וכשאנחנו באים לקרוא מפרטים של המחשב הפוטנציאלי הבא שלנו, רובנו מתבלבלים ובצדק. מה פירוש Core i3? ומה זה Haswell? ומה בכלל ההבדל בין i3 ל-i5? ולמה זה עולה יותר? "מחשבים" נחלץ לעזרה ועושה לכם סדר בבאלאגן. בפעם הבאה שתלכו לחנות, תדעו בדיוק מה אומר השם של המעבד, ותוכלו לקבל החלטה מושכלת מה מתאים לכם.

בסוף שנת 2008 הציגה אינטל את מעבדי ה-Core i הראשונים. אלה היו מעבדים המבוססים על תכנון חדש (ארכיטקטורה) שזכתה בשעתו לשם הקוד "נחלם" (Nehalem). המעבדים חולקו לשלוש רמות: i3, i5 ו-i7, כאשר אלה שנושאים את הספרה 7 היו המעבדים החזקים ביותר, הדובדבן שבקצפת. הבעיה שבדור הראשון של המעבדים הללו, היה הרבה באלאגן בין הרמות וחלוקת התכונות לא הייתה מסודרת.

החל מהדור השני של מעבדי ה-Core, אינטל עשתה סדר, ואכן, פחות או יותר, התכונות עכשיו מסודרות בין המעבדים. מעבדי ה-i3 הם החלשים ביותר אבל גם הכי זולים לרכישה, סדרת ה-i5 היא "מעמד הביניים" ואילו תחת i7 מסתופפים כל המעבדים החזקים, כולל המעבדים מהקצה העליון, היקרים במיוחד, שלעתים מסומנים בשם Extreme.

כיום, כמה שנים אחר כך, עבור מחשבים שולחניים יש לאינטל את הסדרה שפעם נקראה בשם הקוד "האסוול" וכיום היא נקראת פשוט Core i 4th Generation, זאת מלבד כמה מעבדים ראשונים מהקצה העליון שהם כבר בדור חמישי, ואילו למחשבים ניידים ולטאבלטים הדור החדש ביותר הוא הדור חמישי "מלא" למשפחת ה-Core שכונה בשם הקוד "ברודוול", אבל עדיין אפשר גם למצוא המון מחשבים ניידים בשוק עם מעבדים מהדור הרביעי. מבולבלים? תיכף נסביר.

מה ההבדלים בין המעבדים?
כשבאים למדוד את ההבדלים בין סדרות המעבדים ולנסות להבין למה i7 עולה הרבה יותר מ-i3, צריך לזכור שהסדר עדיין לא מוחלט, והעובדה שרכשתם מעבד מסדרה מסוימת, לא מבטיחה שיהיו לו את כל התכונות שנמנה מטה. בכל הסדרות מ-i3 ועד i7, יש יוצאים מהכלל, אבל מה שנמנה כאן אלה כללי אצבע, שמאפיינים את עיקר המעבדים בסדרה מסוימת. במעבדים ניידים התצורות לא תמיד יענו לכללים האלה, בגלל הצורך לחסוך בחשמל שמספקת הסוללה, אבל מרבית מה שנכון לנייחים, נכון גם למעבדים של מחשבים ניידים.

כמה טכנולוגיות שאינטל משלבת בתוך המעבדים שלה, ונמצאות באופן משתנה בכל הסדרות ומשפיעות על מחירו של המעבד הן: מספר הליבות, ריבוי נימים (HyperThreading), כמות זיכרון מטמון, הקפצת מהירות מעבד, ומעבד גרפי מובנה. נסביר כל אחת מהן ומה נמצא מהן בכל סדרת מעבדים.

מספר הליבות –כעיקרון, ליבה היא הלב והמוח של המעבד. זה החלק שבאופן מעשי מבצע את מיליארדי פעולות החישוב שהמעבד מבצע בשניה בודדת. ואז אמרו, רגע, טובים השניים מהאחד, והיום יש לנו מעבדים כפולי ליבות ואפילו מרובעי, משושי ומתומני ליבות (כן, שמונה ליבות במעבד אחד!), כאשר הרעיון הוא ששני זוגות ידיים עובדות, בטח ארבעה או שמונה, הוא יותר טוב מזוג אחד.
כעיקרון בסדרות הנוכחיות של אינטל למחשבים שולחניים בדור הרביעי, למעבדי ה-i3 יש שתי ליבות, ל-i5 ברובם יש ארבע ליבות וב-i7 גם, אבל גם שם נמצאים מעבדים עם שש ושמונה ליבות. במעבדים לניידים לרוב תמצאו שתי ליבות בכל דרגות המעבדים.

ריבוי נימים (HyperThreading) – ריבוי נימים הוא "טריק" שפיתחו באינטל, כדי לגרום למערכת ההפעלה לחשוב שכל ליבה היא בעצם שתיים, ויכולה לטפל בשתי משימות במקביל, במקום באחת. כך שמעבד בעל שתי ליבות עם ריבוי נימים, יופיע כארבע ליבות ב-Windows, מעבד עם ארבע ליבות וריבוי נימים יופיע כמעבד עם שמונה ליבות וכך הלאה.
בסדרות המעבדים למחשבים שולחניים של אינטל בדור הרביעי לכל מעבדי ה-i3 יש ריבוי נימים (כדי לפצות על העובדה שהם בעלי רק שתי ליבות), ברמת ה-i5 באופן מפתיע לרובם אין, בסדרת ה-i7 יש לכל המעבדים ריבוי נימים (מה שגורם להם להופיע כמעבדים בעלי שמונה ליבות).

כמות זיכרון המטמון – זיכרון המטמון הוא "שולחן העבודה" של המעבד. שם מונחים הנתונים שממתינים לעיבוד בידי הליבות. מבחינת זיכרון מטמון, העיקרון אומר שכמה שיותר – יותר טוב. הבעיה שהזיכרון הזה צריך להיות מאוד מהיר כדי "לעמוד בקצב" של הליבות, ולכן הוא יקר.
כאן אין חוכמות. במעבדי ה-i3 הזולים תמצאו רק שלושה או ארבעה מגהבייט (זו לא טעות, מגהבייט) של זיכרון מטמון, במעבדי ה-i5 תמצאו לרוב ששה מגהבייט של זיכרון מטמון ואילו ב-i7, תמצאו לרוב שמונה מגהבייט של זיכרון מטמון. זו אחת התכונות היחידות שבה היחס הוא ישר. מעבד יותר יקר = יותר זיכרון מטמון. אגב, בקצה העליון, במחירים של אלף דולר למעבד, תמצאו גם מעבדים עם 20 מגהבייט של זיכרון מטמון.

הקפצת מהירות מעבד (Turbo Boost) – הקפצת מהירות מעבד זו טכנולוגיה שפותחה באינטל, כאשר הרעיון שמאחוריה הוא שמעבד באופן רגיל עובד במהירות נמוכה יותר כדי לחסוך בחשמל וכאשר יש פתאום יישום כבד שדורש כוח עיבוד כמו משחק או תוכנה גרפית כבדה הוא נכנס ל"הילוך גבוה" ונותן את כל מה שיש ואז מהירות המעבד מזנקת בבת אחת.
בסדרת ה-i3 הפשוטות, הטכנולוגיה הזו איננה. המשמעות היא אגב, שהמעבדים הללו כל הזמן עובדים בתפוקה הכי גבוהה שלהם והמהירות שלהם היא תמיד על המקסימום. זה אולי טוב לביצועים, אבל לא טוב לפליטת חום או חיסכון בחשמל. בסדרות הגבוהות יותר, i5 ו-i7 היא קיימת.

נהנים מהכתבה? אז בואו לקרוא את מגזין הטכנולוגיה החדש בעריכתי, החיבור.
זה כדאי.

מעבד גרפי מובנה – בדורות האחרונים של מעבדי אינטל, המעבד הגרפי הוא כבר לא בכרטיס נפרד, כמו שהיה פעם (למרות שאפשר עדיין להתקין כרטיס גרפי נפרד, למי שרוצה, בנוסף), אלא משובץ על לוח האם, ומהווה חלק מהערכה שבאה עם המעבד הראשי. האיכות של הכרטיסים הגרפיים של אינטל משתנה גם היא, כאשר הסדרות הנמוכות מספיקות למטלות פשוטות כמו עיבוד תמלילים או גלישה, והסדרות הגבוהות יותר אמורות להתמודד גם עם מטלות מורכבות יותר כמו משחקים קלים או עיבוד תמונה ווידאו בסיסיים. מספור דגמי המעבדים הגרפיים של אינטל נע כיום בין 4400 למעבדים הפשוטים, ועד דגמים עם מספור 6000 בניידים, כאשר הסדרות שנותנות יותר ביצועים מכונות Iris Pro.
כאן אין ממש אחידות. ומעבד מסדרה גבוהה יותר לא בהכרח יבטיח לכם מעבד גרפי יותר טוב. ב-i3 תמצאו לרוב מעבדי 4400 או 4600, ב-i5 וב-i7 תמצאו מעבדים גרפיים מדגם 4600, עם הבלחה של Iris Pro 5200 פה ושם.
בניידים, התמונה שונה. שם כזכור, כבר יש את הדור החמישי למעבדי Core i, ולכן מספרי דגמי המעבדים יהיו 5500 ו-6100 בדגמים החזקים יותר.

מה אומרים האותיות והמספרים?
לסיום, כל מי שקרא מפרט של מחשב חדש לרכישה, אולי שם לב שאחרי ה-Core i3 חמש או שבע יש גם קוד מספרי בן ארבע ספרות, לעתים מלווה באותיות. הנה הסבר שבעזרתו תוכלו לפענח את שפת הסתרים של אינטל.
הספרה הראשונה בקוד המספרי, ספרת ה"אלפים" מעידה על הדור של המעבד. שלוש פירושו דור שלישי, ארבע פירושו דור רביעי (האסוול) ו-5 הוא הדור החמישי (ברודוול). כעיקרון, ככל שהמספר גבוה יותר, יותר טוב. כיום אם מישהו מנסה למכור לכם מעבד שמתחיל בספרה שלוש – הוא מנסה להיפטר ממלאי ישן על חשבונכם. אל תתפשרו על פחות מארבע או חמש, גם בנייחים וגם בניידים.

שלוש הספרות הנוספות הן החלק התעלומתי, שגם אנחנו התקשינו לפענח. אינטל מכנה זאת בשם הסתום SKU, שזה ראשי תיבות של Stock Keeping Unit, "יחידת רישום מלאי". בהשלכה מתפקידם של המספרים האלה במספור הדגמים של המעבדים לשרתים זה אומר איזה מעבד אתם מקבלים, וכעיקרון, ככל שהמספר גבוה יותר, המעבד טוב יותר. למשל, ב-Core i3 מדור רביעי מספר הדגם יהיה 4150, ואילו ב-Core i7, הסדר הגבוהה שגם היא מדור רביעי, מספר דגם יכול להיות 4770.

ולבסוף, מה הן האותיות שבאות אחרי הארבע הספרות? זה כבר ממש קוד סודי של אינטל. אבל הנה מפתח קצר:

בדור החמישי, כרגע בעיקר לניידים, האות U מסמנת "צריכת זרם אולטרה נמוכה", ואילו האות Y פירושה "צריכת זרם נמוכה באופן קיצוני".
בדור הרביעי, זה של המעבדים השולחניים והניידים זה הולך ככה: בשולחניים – K פירושו מעבד לא נעול (ככה שאפשר לשחק עם הביצועים שלו), R פירושו מעבד עם ביצועים גרפיים גבוהים, S הוא מעבד המותאם לביצועים כלליים גבוהים ואילו T מותאם יותר לחיסכון בחשמל.
בניידים – HQ פירושו ביצועים גרפיים חזקים, MX הם "מעבדי העל" הכי חזקים לניידים, MQ מציין מעבד לנייד עם ארבע ליבות (חריג בנוף), M פירושו שזו גירסה לניידים של מעבד שולחני מקביל וכמו בדור החמישי, U ו-Y מציינים חיסכון בזרם בשתי רמות.

את הכתבה הזו אתם יכולים לגזור ולשמור, לפעם הבאה שתלכו לחפש מחשב או שמישהו ישאל בעצתכם ותוכלו להפגין ידע.

נהניתם מהכתבה? אז בואו לקרוא את מגזין הטכנולוגיה החדש בעריכתי, החיבור.

פורסם לראשונה במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות

תחרות ריאליטי

קסדת The Cortex

לפני כמה שבועות, הוכה העולם בתדהמה כשפייסבוק הודיעה שהיא רוכשת בשני מיליארד דולרים את חברת אוקולוס, המייצרת קסדה למציאות מדומה בשם ריפט. רבים תהו מה לרשת החברתית הגדולה בעולם ולחברה שמייצרת קסדה שמיועדת בעיקר למשחקים, אבל הסיפור האמיתי יותר מורכב מכך: התקני מציאות מדומה הם הדבר הבא, ושוק שעומד להפוך להיות מאוד תחרותי בשנים הקרובות. פייסבוק פשוט מכינה את עצמה לעתיד לבוא בכך שהיא רוכשת את החברה הכי בולטת בתחום.

אוקולוס היא סוג של סיפור לכלוכית. החברה החלה את דרכה כרעיון של משוגע לדבר, פאלמר לאקי, שלא היה מרוצה מההיצע של קסדות מציאות מדומה (Virtual Reality או VR, בקיצור) שקיים בשוק והחליט לבנות אחת טובה יותר. לאקי משך את תשומת לבן של כמה דמויות מרכזיות בעולם המשחקים כמו ג'ון קארמק, לשעבר איש id Software ושאולי מוכר לכם יותר כאיש שיצר את Doom (וכעת עובד באוקולוס), המעצב הראשי של חברת המשחקים Epic ועוד חברות משחקים בולטות, כולם נעמדו בשורה לסרטון גיוס הכספים מהציבור של אוקולוס, והביעו את אמונם המקצועי במיזם.

באתר קיקסטרטר, ביקשה אוקולוס מהציבור 250,000 דולר. היא קיבלה 2,437,429 דולר מהמון שחקנים שהאמינו כי אוקולוס עומדת לשנות את עולם משחקי המחשב. זה קרה לפני שנה וחצי לערך.

מאז הציגה אוקולוס אבטיפוס מתקדם של הריפט, וזכתה לשבחי המבקרים והעיתונות. אבל בתערוכת GDC לפני שבועיים, התערוכה הגדולה למפתחי משחקים בסן פרנסיסקו גילתה אוקולוס שהיא לא לבד. היא עדיין, ככל הנראה, החברה עם המוצר הכי בוגר ובשל בתחום, אבל היא בפירוש לא לבד – בתערוכה הזו לבדה, הוצגו לפחות עוד ארבעה מתחרים, לצד מוצרים משלימים.

חוויה חדשה

אולי המבוגרים מעט יותר בין קוראינו נזכרים כעת שמציאות מדומה איתנו לא מאתמול. הניסיונות הראשונים עם תצוגה של מסכים שנחבשים על הראש ואמורים לגרום לנו לחוש כאילו אנחנו במציאות אחרת, איתנו כבר כמה עשורים.

ב-1960, הקולנוען מורטון הייליג, שחיפש דרכים להציג לצופיו סרטים ועלילות בדרך חדש פיתח ערכה למשתמש יחיד, אותה כינה "סנסוראמה". היחידה כללה כיסא ממונע, מסכים סטראוסקופיים (שני מסכים בעלי חפיפה היוצרים אשליית עומק), רמקולים סטראופוניים, מנגנונים פולטי ניחוחות ועוד. הייליג גם פיתח צג להרכבה על הראש לצופה בודד, כדי לאפשר צפייה בטלוויזיה תלת ממדית. הצופים היו אדישים להמצאה שלו, אבל רבים מרעיונותיו של הייליג התגלגלו אחר כך למה שאנחנו מכירים כמציאות מדומה.

שנה לאחר כן, חברות כמו פילקו ובל, פיתחו קסדות מציאות מדומה משלהן. הפיתוח של פילקו נועד לאפשר תפעול מרחוק של כלים בסביבות מסוכנות בלי שהמפעיל עצמו ייחשף לסכנה, ואילו הקסדה של בל שימשה בסימולטור טיסה למסוקים. הקסדות היו כבר אז מחוברות למצלמות שצילמו והעבירו למסך את הסביבה, אם בצילום רגיל או

קסדת The Cortex
The Cortex
אינפרא אדום לראיית לילה.

בשנת 1965, מדען מחשב בשם איוואן סאתרלנד, חזה את מה שהוא כינה "הצג המוחלט", שנועד להציג למשתמש תמונה מלאה של עולם וירטואלי. העקרונות שהוא קבע הפכו להיות עקרונות בסיסיים בעולם המציאות המדומה: עולם מדומה שייראה אמיתי לעין הצופה, שניתן לצפייה דרך קסדה ומועשר על ידי צליל תלת ממדי וגריית מישוש ומחשב שמנהל את ההתרחשות בזמן אמת.

גופים כמו נאס"א, קרן המדע הלאומית וה-CIA מימנו לסאתרלנד את הפיתוח, והוא אכן פיתח קסדות ומדמים (סימולטורים) שדימו נהיגה וטיסה ושימשו בעיקר לאימונים של טייסים. נאס"א אגב, הקפידו שיהיה לטייסים רווח של לפחות יום אחד בין טיסה בסימולטור לבין טיסה אמיתית, במקרה ומי ומהם עוד רגיל בתגובותיו לסימולטור ולא לדבר האמיתי.

מציאות מדומה נותרה רחוק מעין הציבור עד בערך אמצע שנות השמונים, אז החל מדען מחשב בשם מייקל מק'גריווי לחקור מציאות מדומה כאמצעי לממשק אדם-מכונה. מי שטבע את המונח "מציאות מדומה", הוא הוגה הרשת ג'ארון לניר, שהגה את המושג ב-1987. התקשורת גילתה את המציאות המדומה כמה שנים אחר כך, והחלה לרוץ עם הרעיון של עולמות וירטואליים, מה שהוביל לסרטים כמו "מכסח הדשא", "ג'וני נמוניק" ועוד שהסעירו את הדמיון לגבי מה ניתן לעשות עם הטכנולוגיה הזו, ומשם דברים כבר התגלגלו די מהר, והובילו לניסיון הנועז של אוקולוס בליצור מציאות מדומה באיכות חדשה, טובה בהרבה מזו שהייתה זמינה לפני שניים או שלושה עשורים.


סוני ומיקרוסופט גם הן במתנבאים

כאמור, אוקולוס ממש לא לבד. על אף שהחברה אספה תחת כנפיה כמה מהשמות המבריקים ביותר בחקר ויצירה של מציאות מדומה, יש לה תחרות רצינית. באותה תערוכה של מפתחי משחקים, חשפה סוני את "פרויקט מורפיאוס", קסדת מציאות מדומה משלה, שבה הושקעו, ככל הנראה, מיליונים. הקסדה נראית יותר עתידנית מזו של אוקולוס, אבל הפנים די דומה – מסכים סטראוסקופיים ברזולוציה גבוהה שמעניקים חוויה אופפת. ההדגמה התבססה על משחק ההתגנבות Thief, ואנשי סוני ציינו שהקסדות שלהם יצאו לשוק כנראה ב-2015, ואגב, ייתכן ויהיו בלעדיות לפלייסטיישן 4.

עוד קונספט לקסדת מציאות מדומה, אבל נייד יותר, הוצג בידי החברות Sulon ו-SeeBright. הקסדות שלהן אינן מכילות מסכים מובנים, אלא מסתמכות על מסך הסמרטפון שלכם, שאותו תוחבים לתוך הקסדה. מערכת אופטית כבר תמיר את המסך שלו לתצוגה רחבה שכאילו מקיפה אתכם מכל הכיוונים. תכונה מעניינת של הקורטקס מבית Sulon, היא שהיא סורקת את החדר שבו אתם נמצאים, ו"מלבישה" עליו את סביבת המציאות המדומה כך שתיאורטית, אתם יכולים לנוע בחופשיות בחדר, אלא אם תהיה תקלה ואז

Project Morpheus
Project Morpheus
יש סיכוי מסויים שתתקעו בקיר… גם כאן, מדובר עדיין באבות טיפוס ראשוניים.

שאלה מאוד גדולה שנותרה פתוחה היא הממשק. הקסדות אמנם מציגות לנו עולם עשיר ומלא בפרטים, אבל כיצד נתקשר עם העצמים שבו? עם ג'ויסטיק? עם כפפה? תנועה חופשית של הגוף כמו בקינקט? לכך התעשיה עוד לא מצאה פתרון, אבל יש כמה וכמה חברות שעובדות על פתרונות מעניינים. אחת מהן היא וירטואיקס, שיצרה עמדה בשם Omni, קצת דומה להליכון, שמאפשרת להתממשק עם הקסדות על ידי חיישנים בנעליים וחיישני תנועה אחרים. העמדה שלהם, אגב, מזכירה בצורתה יותר מכל את העמדות המסורבלות של המציאות המדומה עם הקסדות הכבדות של תחילת שנות התשעים.

על אף שמיקרוסופט עצמה טרם הציגה קסדת מציאות מדומה משלה, פיל ספנסר, מנהל אולפני המשחקים של ענקית התוכנה מודה שהם מתנסים עם מציאות מדומה, ובהחלט בוחנים את זה. "תחשבו למשל על הסטודנט שלא יכול לדחוס מסך של 60 אינץ' לחדר שלו במעונות", אמר ספנסר בראיון בנושא לאתר The Verge. עוד סבור ספנסר כי אנחנו רק בהתחלה של המגמה.

זה אולי מסביר מדוע פייסבוק הייתה מוכנה לרשום לאוקולוס המחאה על סך שני מיליארד דולר. כל ענקיות הטכנולוגיה רואות במציאות המדומה את הדבר הבא: אם בתור הממשק האולטימטיבי, ומה שיעשה לממשקי התנועה והמגע, מה שהם עשו לעכבר ואולי ערוץ חדש להעברה ויצירה של תכנים, בדומה לטלוויזיה, לקולנוע ולקונסולות המשחקים כפי שאנחנו מכירים אותן כיום. הטכנולוגיה הזו של מציאות מדומה אולי מתקדמת בצעדי צב וייקח לה שנים להגיע אלינו לבתים, אבל הצב הזה עומד לשנות את העולם.

כתבה זו התפרסמה במקור במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות


נהניתם מהכתבה? אז בטח תאהבו גם את מגזין החיבור – מגזין טכנולוגיה דיגיטלי עברי חדש בעריכתי. ניתן להורדה כאפליקציה או כ-PDF כאן

רב מילון

ג'ון מורס, מנכ"ל מרים-וובסטר

כשחבריה של החברה הפילולוגית של לונדון התכנסו בשנת 1857 מתוך כוונה ליצור "מילון חדש לאנגלית", מה שלימים יהפוך להיות מילון אוקספורד, הם דיברו על מילון בן 6,400 עמודים שיצא בארבעה כרכים. המילון הסופי, שיצא בשנת 1928, הכיל עשרה כרכים ויותר מ-400,000 ערכים. אבל הם לא שיערו בנפשם שעשרת הכרכים (והעדכונים שיבואו לאחריהם), יום אחד יקרמו עור וביטים ויעלו לרשת.

גם אם הייתם שואלים את נוח וובסטר, מחנך מקונטיקט שחי בתקופה המהפכה האמריקאית ולאחריה כמורה חיבר ספר דקדוק, שזכה לכינוי "המאיית בכריכה הכחולה" בשל צבע כריכתו, שהפך להיות לחם חוקם של תלמידים במערכת החינוך האמריקאית הצעירה במשך למעלה ממאה שנים, שיום אחד המפעל שהחל בריכוז השפה האנגלית בגירסתה האמריקאית, יעלה לרשת אלקטרונית בשם האינטרנט – הוא היה לוטש בכם מבט המטיל ספק בשפיותכם.

אבל זה קרה. עוד ב-1982 החליטו בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד, כי עליהם להיערך לעידן החדש של מחשבים. ולכן, הוחלט שיש ליצור את המהדורה הבאה של המילון, שהעבודה עליה החלה ב-1984, גם בגירסה אלקטרונית – ולמילונאים הצטרפו מנהלי פרויקטים ומהנדסי מערכות. הגירסה החדשה, שיצאה ב-1989, הכילה לצד גירסת הדפוס, גם גירסה אלקטרונית מלאה.

לשם מחשובו של המילון, והעברתו מגירסת הנייר לגירסה האלקטרונית, הושקעו בשנים אלה 13.5 מיליון דולר בפרויקט, והמילון על תוספותיו ונספחיו הוקלדו על ידי 120 קלדניות (וקלדנים), ועברו עריכה בידי יותר מחמישים מגיהים…

המעבר לעידן הרשת
בין הגירסאות האלקטרוניות הראשונות, ובין הגרסאות המקוונות ברשת המוכרות לנו כיום, היה מה שהיום נראה כשלב חולף וזמני, אבל בשנות התשעים היה טרנד גדול – התקליטור. בשנות הזוהר של אמצעי האחסון העגול והמראתי שכיום נעלם כבר מחיינו, מילונים על תקליטורים היו סחורה חמה – אבל קצרת מועד:

"אנשים טעו לגבי השימוש בתקליטור", אומר לי ג'ון מורס, המנכ"ל של הוצאת מילון "מרים-וובסטר", כיום בבעלות של חברת בריטניקה. "אנשים יכלו לאחסן את המידע על ההרד דיסק", .אומר המילונאי הוותיק.

לידת הרשת הייתה זו שהביאה את המילונים הדיגיטליים לשימוש רחב, וזה קרה בתחילת שנות התשעים.

"זיהינו מספיק אנשים שרצו להשתמש במילונים בחינם ברשת. ועשינו אז החלטה, שבמקום להיבהל מהרשת או לברוח זה – החלטנו לאמץ את זה. ב-1996, החלטנו לשים את מוצר הדפוס הכי טוב שלנו ברשת – בחינם", אומר מורס. "זה היה צעד מפחיד…הנחנו שהם ימשיכו להשתמש גם בפרינט. אנחנו היינו בעידן ה"גם וגם". משתמשים של המילון המקוון יש יותר סיכוי שיקנו את גירסת הדפוס. נתח השוק שלנו בארה"ב למעשה גדל", הוא אומר. "עשינו הימור שאנחנו לא מוצר שאנשים קונים ומניחים על המדף. זה השתלם ובגדול".

ג'ון מורס, מנכ"ל מרים-וובסטר
ג'ון מורס, מנכ"ל מרים-וובסטר

"הסיבה שאולי ההחלטה הזו הייתה קלה בשבילנו לעומת תעשיות אחרות", אומר מורס, "היא שהתעשיה שלנו תמיד הייתה מאוד תחרותית. לאורך ההיסטוריה של יצירת מילונים, לפחת בשוק האמריקאי, הייתה מגמה של הפחתת המחיר של המוצר כדי להגביר את התפוצה. במובן מסוים, הצעד האחרון של לעבור לחינם היה הצעד הכי מפחיד, אבל זה היה רק הצעד האחרון בשרשרת של צעדים שכבר היו", הוא מציין.
אבל הצעד לא השתלם כל כך מהר: במשך עשר השנים הראשונות, מרים-וובסטר ברשת לא ראו הכנסות, ומורס מספר כי אנשי הכספים כעסו מדוע מוציאים כסף על אירוח האתר ועל שרתים ולא רואים מזה כסף.

בסופו של דבר, אגב, התעשיה מצאה את מקורות הרווח שלה: חלק מהמילונים הם בתשלום אך את עיקר הרווח עושים מפרסומות רשת, שהלכו והפכו למשוכללות – אך יש להן גם צד מטריד: פרטיות. על ידי חיטוט בדפים האחרונים שבהם גלשתם טרם בואכם לאתר מרים-וובסטר, יודעים המנועים של שירותי הפרסום לדלות פרטים על אודותיכם כמו מין, גיל ואזור מגורים ולהציע את המידע הזה למפרסמים. על אף שכל המידע הזה הוא אנונימי לכאורה ועובר רק בין מכונות, יש בכך משהו עוכר שלווה.

מילונים אקטואליים
אתרי המילונים המקוונים הם יצור שונה מאוד מהספרים המוכרים לנו מבית הספר או אלה המעלים אבק על מדף הספרים.

ראשית, למילונים המקצועיים כמו וובסטר, אוקספורד וקיימברידג', צמחו מתחרים חינמיים ופתוחים כמו ויקימילון, Wordrefrence או המילון האורבני, שהוא חזק מאוד בביטויי סלנג עכשוויים – רובם ככולם נסמכים על מיקור המונים ועל טוב לבם של מנדבי ידע. מורס, אגב, נוטה לזלזל בהם. "בניגוד למה שקורה באנציקלופדיות, אנשים לא אוהבים לכתוב הגדרות למילים", כך שלטענתו, היתרון של המילונאים המקצועיים נשמר.

ושנית, אתרי מילונים מקוונים כיום הם מקור ידע ואקטואליה, בדומה לאנציקלופדיות המקוונות. ברובם ככולם תוכלו למצוא מלבד תזאורוס (מילון ביטויים נרדפים), מילונים מקצועיים בתחומים כמו משפט או רפואה, גם את "מילת היום", מילים הקשורות לאירועים אקטואליים (כך למשל, אצל מרים-וובסטר פרסמו את המילה האנגלית "משיחי" בהקשר של ההתבטאות של שר הביטחון ביחס למזכיר המדינה ג'ון קארי), וטרנדים – אחרי איזה מילים אנחנו מחפשים הכי הרבה בזמן נתון. המילה שרשמה את הזינוק המשמעותי ביותר, תוכרז כ"מילת השנה".

עיין ערך חיזוי
אבל במידע הזה, של איזה מילים אנחנו מחפשים, טמון פוטנציאל נוסף, רב ערך: בדומה לגוגל צייטגייסט, או ניתוח של ציוצים, ניתן ללמוד מה מעניין בני אדם, חברות אנושיות ברגע נתון. בחלק מהמקרים יהיה מדובר בהדהוד של אירועים חדשותיים (למשל המילה "בריון" בהקשר של שחקן פוטבול אלים שסוקר בחדשות), אך יש במידע הזה גם פוטנציאל לחיזוי מגמות, במיוחד אם מדובר באירועים שנתיים חוזרים, כמו פתיחת שנת הלימודים האוניברסיטאית, כדוגמה, שמעלה חיפושים של מילים מאוד מסוימות.

ואיפה העתיד? כנראה במכשירים הניידים, ובתרגומים דו לשוניים. כלים כמו Google Translate, כלי תרגום ויזואליים (כאלה שמסוגלים לצלם שלטים או תפריטים ולזהות בהם מילים), וכלי תרגום בזמן אמת (שמאפשרים לתייר שוודי ל"שוחח" עם תושב מקומי בסין על ידי הקלטת הקול ופענוחו) הפכו את התרגומים הדו לשוניים לסחורה חמה, והאפליקציות של המילונים המקוונים משקפות את המגמות הללו.

ועוד כיוון שאליו הולכים המילונים המקוונים, הוא לימוד שפה, במיוחד אנגלית – אבל גם שפות אחרות. מורס ביקר בארצנו הקטנטונת לרגל השקת אפליקציית האנדרואיד החדשה של מורפיקס מבית מלינגו – שהיא חברה אחות של מרים וובסטר, שתיהן תחת הגג של בריטניקה.morfix

באפליקציה הזו יש דגש חזק על יכולות לימוד אנגלית, באמצעות "כרטיסיות" ומשחקי ניחוש מילים, המיועדים לקהל תלמידים צעיר ובוגר כאחד, כולל אשכולות מילים בנושאים ספציפיים – למשל, אנגלית עסקית, מילים בסיסיות לילדים, ביטויי שגורים בשדה התעופה או מילים הקשורות לנהיגה. מורס אגב מעריך שבעוד חמש שנים, האפליקציות יהיו מקור השימוש העיקרי, ואילו האתרים, שכיום שולטים בכיפה, יהוו את המיעוט.

את המודל של מלינגו הישראלית לאפליקציה לימוד השפות, תפיץ ותרחיב מרים-וובסטר גם לשפות נוספות, סוג של אור לגויים. אין ספק שהמורה נוח וובסטר, היה שבע נחת מסגירת המעגל.


התפרסם במקור במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות


נהניתם מהכתבה? אז בטח תאהבו גם את מגזין החיבור – מגזין טכנולוגיה דיגיטלי עברי חדש בעריכתי. ניתן להורדה כאפליקציה או כ-PDF כאן

משחק חוץ

מה מוביל אנליסטית פיננסית בת 51 להתרוצץ ברחבי פלימות', מישיגן בחיפוש אחר שערים בלתי נראים? מתחת לאף שלכם מתנהלת מלחמה עזה בין שני פלגים יריבים על שליטה בעולם – ואתם אפילו לא ידעתם. השיגעון החדש מבית גוגל שסחף למעלה ממיליון איש והושק רשמית לפני שבועיים, הוא משחק שמתרחש על פני כל כדור הארץ. הכירו את Ingress.

אינגרס (חדירה, בתרגום חופשי) הוא אפליקציה לטלפוני אנדרואיד, משחק, שבו על השחקנים להשתלט על שטחים. גוגל מסרבת לומר כמה שחקנים פעילים יש במשחק, אבל לאפליקציה עצמה היו יותר ממיליון הורדות בחנות האפליקציות.
המשחק הוא מז'אנר המציאות הרבודה, בו מרכיבים במסך הסמרטפון גרפיקה ואלמנטים נוספים על מבנים ועצמים מציאותיים אחרים. יוזמות מהסוג הזה הוצגו כבר לפני כמה שנים על ידי חברות כמו HP ואחרים, אבל אינגרס ככל הנראה הוא המשחק הראשון מהז'אנר שזוכה להצלחה סוחפת.

מי שעומד מאחורי אינגרס, הוא ניאנטיק לאבס – חברת הזנק שנמצאת בתוך החממה של גוגל, ונהנית מהמשאבים של האם הגדולה. מי שעומד בראש הפרויקט הוא ג'ון האנקי, ראש מחלקת הגיאו (קיצור לגיאוגרפיה) של גוגל, המחלקה שמפתחת מוצרים מבוססי מיקום. האנקי רצה לעבוד על פרויקטים ומוצרים חדשים, ואילו גוגל לא רצתה לאבד אותו לטובת חברת הזנק משלו, וכך נולדה ניאנטיק לאבס – חברת סטארט אפ הפועלת מתוך בטנה של גוגל עצמה. על הדרך, ניאנטיק ואינגרס גם מועילים לגוגל: ניתוח של המידע הגיאוגרפי המתקבל מתנועת השחקנים בהליכה והמיקומים בהם הם נמצאים, עוזרים לגוגל בשירותי המפות שלהם ושירותים נוספים – כאשר
אינגרס מתחבר באפן די טבעי עם מוצרים של גוגל כמו גוגל גלאס.ingress2

"אתה יכול לומר שכל מה שניאנטיק עושה אפשר לעשות גם במחלקת הגיאו", אומר האנקי. "אבל היה עניין של סדרי עדיפויות, והצרכים המיידים של המוצרים האלה תופסים לך את מרבית תשומת הלב, וקשה לפנות זמן כדי להתחיל משהו מהתחלה, ולהתמקד במוצרים שחושבים הלאה", אמר בראיון למגזין FastCompany.

לאינטיק לאבס היו בעצם שני מוצרים – אחד, Field Trip, או טיול שנתי בתרגום חופשי הוא מוצר מציאות רבודה שמעביר מידע על יעדים ואתרים שאליהם אתם מטיילים. השני, היה אינגרס. המשחק יצא לאוויר בעולם בנובמבר 2012, ובתחילה היה ניתן להצטרף אליו רק באמצעות קוד הרשמה. באוקטובר האחרון הפכה הגירסה הניסויית של המשחק לפתוחה, ולפני כשבועיים – הוכרז המשחק רשמית, כבר אחרי שהשיגעון תפס בכל העולם.

על מה המשחק?
באינגרס, המטרה היא בעצם שליטה על העולם, באמצעות "השתלטות" על אתרים שונים, המכונים פורטלים. הפורטלים יכולים להיות אתרים היסטוריים ומבני תרבות כמו מגדל אייפל (שהוא אכן אחד מהאתרים במשחק), אבל גם יכולים להיות קופסת טלפון בפארק ההיי טק ליד הבית שלכם. וזה בדיוק העניין – כדי להשתלט על אתר, אתה חייב להיות בקירבה פיזית שלו, מה ששלח שחקנים לכל קצוות הגלובוס בניסיון להשתלט על אתרים, וטיולים מאורגנים של שחקנים במסעות השתלטות על אתרים גיאוגרפיים אקזוטיים שקשה להגיע אליהם.

קצת מספרים: כדי ל"חגוג" את ההשקה, יצרו אנשי אינגרס אירוע משמעותי בעלילת המשחק (שתיכף נרחיב עליה), שחייב תיאום בין "סוכנים" (כך מכונים השחקנים במשחק) על פני לא פחות מ-200 ארצות! העלילה, היא עלילת מדע בדיוני מהסוג שכבר נתקלנו בה במשחקים כמו Command & Conquer, על משאבים מסתוריים המשנים את הפלנטה. העלילה נסובה סביב "פרויקט ניאנטיק", פרויקט סודי של סוכנות מודיעין פיקטיבית שגילה שכדור הארץ מלא במשאב מוזר, בעל השפעה על המוח והנפש האנושית, שזכה לכינוי "חומר אקזוטי" או XM בקיצור. גוף עלום בשם "המעצבים" (The Shapers) טמן אותו במקומות שונים על פני כדור הארץ (ומכאן, ההתפרשות הגיאוגרפית על פני הפלנטה כולה). הפרויקט דלף, וכעת שני פלגים נלחמים על השליטה באתרי החומר האקזוטי ובכל העולם.

הראשונים, "המוארים", סבורים שבחומר האקזוטי קיים מפתח להתעלות אנושית, ולכן רוצים להשתמש בו בצורתו הטהורה ומתנגדים לכל שינוי שיעשה בו (בדומה ל"אחוות נוד" והטיבריום במשחקי Command & Conquer). השניים, "ההתנגדות", שהם לכאורה הקול השפוי שמצא דרכים לשלוט ב"חומר האקזוטי" ולמתן אותו וכעת מנסים לעצור את ה"מוארים" שמעוניינים לשחרר את החומר – וכל אחד מהם טוען שהשני יביא לחורבן האנושות. כמובן שברקע נכנסים עוד גורמים מסתוריים, כמו תאגידים רב לאומיים (מומצאים לחלוטין) ואגודה חשאית ששומרת על החומר האקזוטי במשך שנים וקשורה ל"מעצבים", והעלילה הולכת ומסתבכת.ingress1

כל שחקן במשחק, צריך לבחור את אחד הצדדים, המוארים או ההתנגדות ומאותו רגע הם הופכים להיות סוכנים של אותו הפלג. המטרה של ה"סוכנים" היא להגיע לכמה שיותר אתרים, פורטלים, ולהשתלט עליהם לטובת הפלג אותו הוא משרת. השתלטות על כמה אתרים סמוכים תיצור "אזור שליטה" בין האתרים שגם הוא של הפלג – והכל בסמרטפון שלכם. למשחק עצמו יש רכיב ממכר, ושחקנים מוצאים את עצמם משחקים בו שעות ארוכות.

אתרים ופרופילים מזוייפים
ויש לכך סיבה: ניאנטיק לאבס עשו עבודה מרשימה בכל הנוגע לתמיכה בעלילת הסיפור: החל מהקמת של אתרים מזוייפים לחברות ולגופים שמוזכרים בעלילה, דרך ספריה עשירה של "דוח"ות מודיעין" בווידאו עם ערוץ יוטיוב שוקק שמכיל מעל ל-100 סרטונים – כולל פעילות של "עיתונאית" חוקרת שמנסה להסיר את המסתורין מעל הפרויקט הסודי, פרופילים של הדמויות בגוגל פלוס, אירועים במציאות בהם משתלבים שחקנים מטעם החברה ורומנים גרפיים המבוססים על הסיפור. כל שבוע מקבל כל סוכן לתיבת הדואר האלקטרוני שלו תדרוך שבועי, הכולל סרטונים ואירועים, הבנויים במבנה של דו"ח רשמי. את השקת המשחק לפני כשבועיים למשל, חגגו בהשקת אתר מסתורי נוסף אחד. סביב המשחק צמחו קהילות שחקנים פעילות בכל העולם, וגם כאן בישראל.

ומה הלאה? מלבד פרסומות (רשתות שונות חתמו הסכמים עם אינגרס להפוך את הסניפים שלהם לפורטלים של המשחק כדי למשוך את השחקנים), וגירסת אייפון שבדרך (כרגע אינגרס פועל רק על אנדרואיד) – ישנם דיבורים על לקחת חלקים מסויימים מאינגרס, כמו מידע המיקום, שכבת התקשורת שמאפשרת לשחקנים לתקשר ביניהם וכלי פרסומת פנים משחקיים ולהפוך את המשחק לפלטפורמה שעליה יהיה אפשר לפתח עוד משחקי מציאות רבודה דומים. האנקי למשל רואה בעיני רוחו משחק ערפדים, שבו במקום פורטלים של אנרגיה וחומר מסתורי, יהיו מאגרי דם להשתלט עליהם.

אבל לאחרון עדיין אין צפי. בראיון לאתר TheVerge אמר האנקי כי כרגע המטרה היא לייצר משחק מושך. "בלי זה, כל השאר לא היה עובד".

פורסם במקור במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות


נהניתם מהכתבה? אז בטח תאהבו גם את מגזין החיבור – מגזין טכנולוגיה דיגיטלי עברי חדש בעריכתי. ניתן להורדה כאפליקציה או כ-PDF כאן

מדריך: כך תצפו בנטפליקס, hulu ושאר תוכן מחו"ל (או: איך להסיר נעילה גיאוגרפית?)

זה יכול לקרות לכל אחד.

חבר מחו"ל או סתם מישהו בפייסבוק מעבר לים, משתף סרטון, אתם מנסים לצפות ו-הופ! מקבלים הודעה שתוכן זה לא זמין באזורכם. מה שחוויתם כרגע נקרא Geo Blocking או IP Targeting, והמשמעות של הביטויים הללו היא שספקי תוכן מסויימים (לרוב בארצות הברית אבל לא רק), חוסמים את התכנים כך שאפשר לצפות בהם רק באזור גיאוגרפי מוגבל (הבדיקה נעשית לפי כתובת ה-IP, כתובת האינטרנט שלכם, שמעידה על מיקומכם) – לרוב משיקולים ודרישות של שמירה על זכויות היוצרים של ספקי התוכן.

וכך, שירותים נפלאים שפועלים בארצות הברית, כמו נטפליקס, hulu, spotify ואחרים, שמציעים סרטים ותכנים אחרים לצפיה או האזנה ישירה – חסומים בפנינו, תושבי המדינה הקטנה בים התיכון, וכמובן שאנחנו לא לבד בעניין.
אבל חסימה גיאוגרפית לא מוגבלת רק לתכנים. למשל, אם חשקה נפשכם לרכוש טלפון סלולרי ישירות מחנות Google Play, תתקלו באותה המגבלה (גוגל מפעילים גם כמה בדיקות נוספות, כך שכתובת ה-IP היא לא מגבלת הרכש היחידה). אז מה עושים ? כמו ישראלים טובים – עוקפים.

יש מי שישר יצווחו ויאמרו – אבל זה לא חוקי! ברם, התשובה יותר מורכבת מכך. פרופסור מיכאל בירנהק מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, מסביר: "אם התוכן שאנו צורכים הוא חוקי (כלומר לא תכנים שהחזקתם אסורה בישראל, כמו פורנוגרפיית ילדים למשל – נ.ל.), יש פה מעקף של המגבלה שהציב ספק התוכן. ההסכם בין בעלי הזוכיות לבין ספק התוכן, למשל נטפליקס, לא בהכרח מחייב את המשתמש בתכנים, בהנחה שזה לשימוש אישי…יש כאן שימוש שלא למטרה מסחרית, זה בעיניי שימוש אישי, ביתי, שהוא לא בעייתי. אם הוא מופץ הלאה, זה בעייתי – זה כמו שיתוף קבצים".

האם יש כאן עבירה של חדירה למערכת מחשב במישור הפלילי? בירנהק סבור שלא. "לא ברור אם יש כאן אקט של חדירה למערכת מחשב. בדין הפלילי צריך לבסס גם את היסוד הנפשי, את הכוונה, ולאנשים שלא מודעים אין להם את הכוונה".

pandora

מה חסום בפנינו?

שורה ארוכה של ספקי בידור בארצות הברית ובמדינות אחרות מגבילים צריכה של סרטים ומוזיקה לתושבים מקומיים בלבד, כולל תחנות טלוויזיה ועוד. ועל אף שכמה נזכיר כמה שירותים בולטים שקורצים גם לישראלים:

Pandora – שירות המוזיקה החכם שפעם היה פתוח לישראלים, סגר לפני כמה שנים את שעריו למאזינים מחוץ לארצות הברית, אוסטרליה וניו זילנד בגלל מגבלות רישוי שהושתו עליו בידי בעלי הזכויות על התכנים (קרי, חברות התקליטים הגדולות).

Hulu – אתר הווידאו בהזרמה האמריקאי מכיל תכנים של רשתות טלוויזיה גדולות בארצות הברית כמו NBC, FOX ואחרות, אך אינו פתוח לצופים מחו"ל. הוא כולל שירות מנויים שנקרא hulu plus וכולל סדרות פופולריות כמו איש משפחה, גלי, הדיילי שואו של ג'ון סטיוארט וסדרות ישנות אך משובחות כמו המשרד, פרייז'ר, מסע בין כוכבים ועוד.

Netflix – שירות הזרמת הווידאו לסרטים ותוכניות טלוויזיה שהחל את דרכו כשירות משלוח DVD בדואר, הוא כיום אחד מספקי התוכן החזקים בארצות הברית, שאף העז להפיץ סדרות איכות בבכורה בשירות בלבד, כמו "בית הקלפים" עם קווין ספייסי ודרמת בית הסוהר המדוברת החדשה, "כתום זה השחור החדש". חודש חינם ואז מנוי בתשלום. מקבלים כרטיסי אשראי בינלאומיים וכדאי שנדגיש בהזדמנות חגיגית זו: אנחנו מדברים על רכישת תוכן חוקית ולגיטימית לחלוטין, וממש לא תוכן פיראטי. אם תרצו, אתם עושים "יבוא אישי" של תוכן למחשב שלכם, בדיוק כמו שתקנו זוג נעלי ספורט בארצות הברית.

Spotify – בשנתיים האחרונות חובבי מוזיקה ומביני עניין נשבעים בשמו של השירות הזה, שהוקם במקור כחברת הזנק שוודית ויצא לעולם ב-2008, ומחזיק כיום למעלה מעשרה מיליון מנויים. ספוטיפיי הוא שירות מוזיקה בהזרמה, מבוסס פרסומות או מנוי, שמכיל מוזיקה מהקטלוגים של חברות המוזיקה הגדולות כמו סוני, יוניברסל, וורנר ו-EMI.

איך עושים את זה?
אז איך עושים את זה? כל השירותים פועלים פחות או יותר על אותו עיקרון – שינוי כתובת ה-IP שלכם לכתובת אמריקאית (או בריטית, או כל כתובת רלוונטית אחרת), או יצירת מצג של כתובת כזו. חלקם פשוטים מאוד, ברמה של התקנת תוסף

גם את זה אתם יכולים לראות עכשיו
גם את זה אתם יכולים לראות עכשיו

לדפדפן, וחלקם מורכבים יותר. חלקם חינמיים וחלקם בתשלום. נלך מהקל למסובך. חשוב לציין – כל השינויים והתוכנות מוצעים כמות שהם (AS-IS), וכל שינוי שתעשו הוא על אחריותכם בלבד.

Hola – הולה הוא שירות ישראלי, שנועד במקום להאיץ את מהירות הגלישה על ידי התאמות בתעבורת הרשת. ברם, כמו כל הדברים הטובים שהומצאו במקרה, אנשי hola גילו שהתוסף שלהם, על הדרך, גם עוקף נעילה גיאוגרפית. Hola הוא חינמי וניתן להתקנה כהרחבה לפיירפוקס או כרום. הוא מתיימר לעקוף חסימות של נטפליקס, הולו, פנדורה, CBS, פוקס, SyFy, גוגל פליי ועוד. נטפליקס והולו עובדים מצוין, גוגל פליי פחות. למי שלא רוצה להסתבך ובכל זאת לחזור לפי צורך לכתובת הישראלית – הולה מומלץ מאוד.

MediaHint – מדיה הינט הוא גם תוסף לדפדפן שמאפשר לכם לגשת ישר לעניינים, בלי הגדרות ובלי כאבי ראש. פשוט להתקין, והחסימות נעלמות. מה שכן, אי אפשר לכבות ולהדליק אותו לפי צורך כמו hola. בדקנו אותו עם פנדורה והולו, שעובדים יפה מאוד. גם כאן, גוגל פליי קצת עשה לנו בעיות.

TunnelBear – דוב המנהרות היא תוכנת VPN (רשת פרטית וירטואלית) קטנה למחשב ולסמרטפון שלכם (אנדרואיד או אפל), שגם היא מאפשרת לכם להציג כתובת IP של מדינה אחרת לכל צורך. היא מאוד נוחה לשימוש ומעוצבת נפלא. מבחינת שינויים במחשב שלכם, דוב המנהרות חופר קצת יותר עמוק ויוצר לכם אוטומטית מנהל רשת חדש (צריך לתת לה הרשאה), ועל הדרך משפר גם את השמירה על הפרטיות שלכם. היא מחייבת רישום, ומאפשרת לכם תעבורה של גיגהבייט וחצי בחודש בחינם – תעבורה יותר גבוהה מבכך היא כבר בתשלום. ניסינו באמצעות הדוב את ספוטיפיי, שקצת שיהק, אבל עבד. גם עם נטפליקס היו לנו קצת שיהוקים, אבל שוב, בגדול, קיבלנו לא שירות דוב – אלא שירות טוב.


שירותים בתשלום

למי שרוצה שירותים קצת יותר עצמתיים, שגם מכסים מכשירים כמו התקני טלוויזיה (דוגמת Apple TV) וקונסולות משחקים, יש שירותים בתשלום. אלה שירותי VPN יותר משוכללים, בתשלום חודשי. ההתקנה שלהם יותר מסובכת במקצת, והם בתשלום חודשי.

Unblock.us – הוא שירות די משוכלל, שנותן לכם לבחור שינוי של כתובת ה-IP על המכשיר בלבד, או לשנות את ההגדרות בנתב הרשת שלכם – כך שכל מכשיר בבית המתחבר לרשת האלחוטית שלכם ייהנה מכתובת חו"לית למהדרין. לזכותם של Unblock.us ייאמר שהם מציעים הוראות מפורטות לשורה ארוכה של מכשירים פופולריים – מחשבים, קונסולות, מזרימי מדיה וסמרטפונים. עלות השירות היא החל מ-4.99 דולר לחודש. ניתן לנסות אותו בחינם למשך שבוע, ויש גם אפשרות להתקנה אוטומטית קלה על המחשב.

UnoTelly – UnoDNS הוא גם שירות מומלץ, שמציע הצפנה של החיבור, חיבור בפס רחב מאוד ועוד. UnoDNS מציע הגדרה מאוד מדוקדקת של כל אחד מהשירותים ואיזה מדינה להציג בפניו. זה חביב מאוד עבור מי שרוצה לצפות גם בתכנים מקנדה או מבריטניה, ולא רק מארצות הברית. החיסרון הוא שאין אפשרות להתקנה אוטומטית, וההגדרות של השירות חייבות להיעשות ידנית. שירות ה-Gold שלהם, שכולל VPN, מתחיל מ-7.95 דולר לחודש והמחיר פוחת ככל שמתחייבים לתקופת שימוש ארוכה יותר. ישנה תקופת ניסיון של שמונה ימים – ממש נס פך התוכן לפי דרישה.

ולקינוח, פרסומת חסרת בושה – אם אהבתם את הפוסט הזה, אז בטח גם תאהבו את המגזין הדיגיטלי החדש בעריכתי על טכנולוגיה, החיבור

התפרסם במקור במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות

מלחמות הסיליקון

האם המחשב האישי מת? תלוי את מי שואלים. אם תשאלו את אינטל, הרי שהתשובה תהיה שלילית. לפי אינטל, ה-PC הישן והטוב עדיין חי ובועט, על אף ירידה עקבית במכירות ברבעונים האחרונים.

בתערוכת המחשוב הגדולה קומפיוטקס, שנערכה לפני כחודשיים, שם השיקה אינטל את המעבדים החדשים שלה, אלה שזכו לשם הקוד "האסוול" (שמם הרשמי הוא מעבדי Core, דור 4), הכריזו בכירי החברה מעל הבמה הצהרות יומרניות מאוד. טום קילרוי, סמנכ"ל השיווק של החברה, טען כי "זוהי קפיצת הדור הגדולה ביותר אי פעם", ואילו נווין שאנוי, סגן נשיא והמנהל של קבוצת ה-PC אמר בראיון כי זוהי "המצאה מחדש של המחשב כפי שהוא מוכר לנו".

אינטל תולים במעבדים החדשים תקוות כי יאוששו את מכירות ה-PC, כאשר התצורה שהם מקדמים עכשיו בניסיון להשיב מלחמה לעלייתם של הטאבלטים כמלכי המחשוב האישי החדשים היא תצורה שאינטל מכנים "שניים באחד", ומוכרת גם כ"מחשבים היברידיים". מדובר במחשבים שהם גם מחשב רגיל, כלומר התצורה המוכרת של מחשב נייד – מסך-מקלדת, אך כאלה שבהם גם המסך ניתק מהמקלדת והופך לטאבלט עצמאי. אינטל מכוונת בעצם לאלה שמתלבטים בימים אלה מה לקנות – מחשב נייד או טאבלט? ענקית המעבדים אומרת לאלה – למה להתלבט? קחו מחשב שהוא גם וגם.

אלא שהמצב לא כל כך פשוט. בשעה שהטאבלטים רק נמצאים בנסיקה, מכירות המחשבים האישיים מסרבות להתאושש ועדיין רושמות ירידות חדות. גם Windows 8, שהייתה אמורה לעורר את השוק הזה עם ממשק האריחים שמותאם לשימוש עם מסכי מגע לא הצליחה בכך, וגם לא ה"תחפושת" הקודמת ששמה אינטל על המחשבים הניידים הישנים והטובים, עם המוצר המתכנה אולטרהבוק. אולטרהבוק הוא בעצם המחשב הנייד כמו שהכרתם אותו, רק עם מתיחת פנים – דק יותר וקל יותר ועם שם מפוצץ.

שתי הבטחות מרכזיות יש לאינטל בדור החדש של מעבדיה – שיפור בחיי הסוללה ושיפור משמעותי בגרפיקה. בבדיקות שערך אתר AnandTech הנחשב בתעשיה, לאחד מהמעבדים החדשים התגלה כי ההבטחה לחיי סוללה משופרים אכן מתקיימת, וכאן צריך להוריד בפני אינטל את הכובע – בדגם ה-S7 הנבדק של אייסר נרשם שיפור של 60 אחוזים, שזה מספר מרשים מאוד.

גם אפל שהציגה בוועידת המפתחים שלה את מחשבי המקבוק אייר המבוססים על האסוול, מעידה על שיפור בחיי סוללה. הדגמים החדשים יחזיקו מעמד תשע ו-12 שעות ללא טעינה – אכן קפיצת מדרגה משמעותית.

אולם, בתחום הגרפיקה, שגם שם אינטל מתהדרת בנוצות, השיפור פחות משמעותי. אתר AnandTech מדווח על 15 אחוז שיפור בביצועים בלבד, כלומר, שיפור של דור אחד, לא יותר.

האם זה אומר שנוכל כולנו בקרוב ליהנות ממחשבים ניידים שיחזיקו שעות ארוכות בלי צורך במציאת שקע חשמל קרוב? לא בטוח. התמחור של אינטל את המעבדים החדשים, יקר מהדור הקודם עבור היצרנים – מה שאומר שכנראה לא נראה מבול של ניידים מבוססי האסוול, בטח שלא מיד בפלחי השוק הנמוכים.

AMD חוצה את הקווים
המעבד החדש של אינטל הוא רק חצי הסיפור. בשנים האחרונות, מנסה אינטל להיכנס באגרסיביות לשוק הניידים – כלומר, מחשבי לוח ובעיקר, סמרטפונים, שוק שנשלט ביד רמה בידי חברות אחרות. ה"פלישה" של אינטל, מלכת המעבדים למחשבים, לתחום החדש הביאה למצב של מלחמת הכל בכל – המתחרות של אינטל החליטו שאם אינטל באה להכות אותן במגרש הביתי שלהן, הן מצדן יעשו לה פעולת איגוף – ויפלשו בחזרה למגרש שלה.

וכך, לפני שנתיים, הכריזה nVidia על פרויקט שאפתני בשם "פרויקט דנבר", שהמטרה שלו היא להציג בשנים הקרובות מעבד למחשבים שולחניים ולשרתים, המבוסס על עיצוב של ARM, החברה הבריטית שעיצובי המעבדים שלה שולטים כיום בשוק הסמרטפונים (ARM מחזיקה ב-95 אחוזים מהשוק הזה). חשוב להבין – שרתים ומחשבים שולחניים הם מקור רווח חשוב עבור אינטל, כי אם יש שוק אחד שבו מכירות המחשבים עדיין יציבות יחסית, הוא השוק העסקי, ו-nVidia מכוונת בדיוק לשם.

מי שעשתה לפני כשבועיים מהלך דומה, היא מי שהייתה במשך שנים היריבה הכי מרה של אינטל – AMD. מי ששנים נחשבה ליצרנית מעבדי המחשבים מספר 2 בעולם, וספגה מאינטל מהלומות כואבות בשוק (חלקן מתחת לחגורה כשהשופט לא הסתכל), הולכת ב-2014 על מהלך לכיבוש שוק השרתים, כאשר המעבד החדש שלה, שזכה לשם הקוד "סיאטל" – יהיה גם הוא, מבוסס על עיצובים של ARM. זאת, לצד מענה רציני שהציגה לאחרונה לשוק של המחשבים הביתיים ולשוק הגיימרים, שהוא כידוע, שוק של אנשים חסרי פשרות.

ואם כל זה לא מספיק כדי לעשות לאינטל חיים קשים, הרי שישנן שמועות כי קוואלקום, היצרנית הכי גדולה היום של מעבדים לשוק המחשוב הנייד, מייצרת מעבד משלה עבור מחשב הסרפייס החדש של מיקרוסופט, שכמובן יריץ Windows 8. האחרונה גם קנתה ממש לפני כמה שבועות (בעסקת מניות) את חטיבת המסכים של שארפ היפנית, מה שגם עשוי להעיד על כוונותיה לעתיד.

פי אלף יותר עצמה לאינטל
אינטל מצדה, ממשיכה במאמצים שלה לכבוש לעצמה נתח רציני בשוק הסלולר. עד כה היא התמקדה בעיקר בשווקים במזרח, כמו סין והודו, והנוכחות שלה בשוק הטלפונים החכמים בעולם המערבי, כמעט ולא מורגשת, ובכלל, התחושה היא שאינטל מדשדשת בשוק של הסמרטפונים ועדיין מתחרותיה שעובדות עם ARM, נותנות לה כמה שיעורים כואבים בתחרות. האם זה עומד להשתנות?

המעבד הבא שלה לשוק הזה שזכה לשם "סילברמונט", הוא עיצוב חדש לחלוטין של המעבדים הקיימים שלה בתחום, שעד היום שווקו תחת השם Atom. המעבד הזה מכוון בראש ובראשונה לסמרטפונים, ואחרי זה לטאבלטים. גם כאן, כמו עם האסוול, אינטל מכריזה הכרזות מפוצצות, ומבטיחה עד פי שלושה יותר ביצועים תוך הפחתה של עד פי חמישה צריכת הזרם (מה שאומר חיי סוללה ארוכים יותר לטלפון החכם שלנו).

כרגע אמנם לא נראה באופק שום מחשב מסעיר חדש, ולמעט מועמדים פוטנציאליים בודדים, מעבר בין דוכני החברות שהציגו בקומפיוטקס נותן תחושה של "עוד מאותו הדבר". אבל המלחמות האלה, בסופו של דבר, כן יעודדו חדשנות – מחשב נייד? מחשב לוח? אם תוכניותיהן של יצרניות המעבדים יעלו יפה, המושגים האלה עומדים לאבד את משמעותם, לטובת יצורי כלאיים עם מעבדים שישימו את העוצמה של הקופסה שיש לנו בבית במכשיר הקטן שנוכל להחזיק בכף היד.

פורסם במקור במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות"

הלהטוטן מרדיו סיטי

לשם אירוע ההשקה של הגלקסי אס 4, שכרה אתמול סמסונג מלבד מנגנון הפקה ענק ואולם המופעים המדהים של הרדיו סיטי מיוזיק הול, גם תזמורת סימפונית בהרכב מלא, עשרות שחקנים, ושני רקדנים צעירים – אחת רקדנית בלט ואחד רקדן סטפס. ולשם מה נועדה כל הפירוטכניקה הזו? כדי להציג טלפון סלולרי חדש.

במופע הייפ שנראה כאילו נלקח מספרי השיווק של אפל (למרות שאפל, בניגוד לאמש, תמיד דואגים להפוך את המוצרים שלהם לכוכבי הערב ולא נותנים לאף אחד אחר לגנוב את ההצגה), ועם לא מעט כסף שנשפך על פרסום ויחסי ציבור, ניסתה סמסונג לשכנע את העולם שהטלפון שלה הוא שיא החדשנות.

אבל מתוך ניסוי בפועל של המכשיר ובבוקר שאחרי, כאן בניו יורק, אנחנו תוהים האם באמת זה כך?

לכאורה, עשתה סמסונג זינוק מרהיב קדימה, עם שורה של ממשקים טבעיים, שהם השלב הבא באבולוציה אחרי מסכי מגע, כאילו אומרת סמסונג – מסכי מגע? פחחח, זה כל כך 2012… אבל בפועל, כמו שכתבתי ברשמים הראשונים שלי מהמכשיר, הם דורשים הסתגלות ואולי מהווים מעט גימיק – מעטים יתלהבו מהאפשרות החדשה להעביר שיר בנפנוף יד, שזו אולי תכונה שימושית בזמן נהיגה, אבל היא עדיין לא כל כך פרקטית בשימוש אישי. כרגע אלה יותר להטוטים עם לפידים מעופפים באוויר, בבחינת "תראו מה אני יכול לעשות!"

המהלך השני שעשתה סמסונג, גם הוא לקוח מספר הטריקים של אפל – לשלב אפליקציות קיימות אל תוך המכשיר. המתרגם האוניברסלי של סמסונג הוא לא חידוש תוכנתי, כמו שסירי לא הייתה בשעתו – בשוק היישומים כבר קיימים יישומים שעושים בדיוק אותו דבר, אולי יותר טוב. החידוש הוא באריזה של התרגום האוטומטי אל תוך מערכת ההפעלה, והפיכתו לחלק מובנה בטלפון.

באופן דומה יכולות הניטור הבריאותי, שהן רעיון יפה וחביב בפני עצמו שכבר מיושם בהצלחה בעשרות אפליקציות ואביזרים שונים של חברות רציניות לא פחות מסמסונג, גם נארז כאן אל תוך הטלפון, שוב, אין חידוש אמיתי ברמת החדשנות – החידוש הוא בעיקר באריזה ובהגשה. נשמע לכם מוכר?

גם החיבור לשרת המדיה הביתי של סמסונג, שהוא אגב, כשלעצמו כן סוג של חידוש מעניין, הוא לא חדש ונעשה כבר על ידי אחרים, בהצלחה, כמו אפל וסוני עצמם שהכריזו על המגמה לחבר את כל המכשירים שלהם יחדיו כבר לפני חודשים.

אז מה? כשמצליחים לפזר את העשן, כשהאורות הצבעוניים כבר כבו, התזמורת מפסיקה לנגן, ושורת המקהלה עוזבת את הבמה, לא נשארנו עם חידוש רב מדי. נכון, הגלקסי S4, הוא מכשיר בעל חומרה מצוינת, כמו שסמסונג יודעים לעשות ויהיה מעניין לבחון את הביצועים של מעבד הכלאיים השמונה ליבתי (אם זה ישווק כאן), אבל האם יש כאן יותר מכך? האם זוהי חדשנות מהפכנית מהסוג פורץ הדרך ומשנה חיים? לא ממש.

אמש, נדמתה סמסונג לקוסם שמנסה להסיח את דעת הקהל בלהטוטים ופירוטכניקה כדי שלא ישים לב לכך שבעצם, אין לו כלום ביד.

פרשנות זו פורסמה במקור בנקסטר – ערוץ הטכנולוגיה של מאקו

המשרה מיועדת לחובבי מרטיני מנוער

אה! תראו! יש פה פוסט! מתקוון חזר מהמתים!!

טוב, מן הסתם מישהו התכוון לזה כבדיחה, ובינתיים המשרה הוסרה – אבל הממשלה הבריטית פרסמה משרה של "מומחה לחיסול מטרות", מאחר וממשלת הוד מלכותה זקוקה לפעמים "לסלק אנשים שקיומם המתמשך מהווה סכנה לסדר הציבורי". ההטבות כוללות מגוון דרכונים, שעונים, ערכות סילון, צוללות זעירות ואקדח וולת'ר PPK. קוד המשרה, אגב, הוא 007. נדרשת נכונות לנסיעות רבות לחו"ל.

דרך הקצה